"הקרע שנוצר ומתרחב מידי יום, עלול להיות גדול מידי לאיחוי"

"אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת. רק מילה בעברית חודרת אל עורקי, אל נשמתי. בגוף כואב, בלב רעב, כאן הוא ביתי".

אהוד מנור כתב בשיר הנצחי הזה, שאין מילים מדויקות לתאר את המצב בו אנחנו נמצאים. אני גדלתי על ערכים שהמדינה שלנו לפני הכל. תמיד היו לנו ויכוחים. תמיד היו לנו אי הסכמות. אבל למדנו לקחת אותם ולעשות תמיד מהלימון לימונדה.

הרוח הישראלית יוצאת מחוזקת מכל משבר. זה הזמן לעשות "נהפוך הוא" כרוח החג בפתחו אנו נמצאים. הציבור הישראלי על גווניו השונים, מצפה מאיתנו נבחריו, לעשות את "הנהפוך הוא" מכל מחלוקת ולהגיע להסכמות. הציבור הישראלי שיש בו כל כך הרבה שוני, הוא זה שמצפה מאיתנו, לקחת אחריות ולהוביל לאחדות.

זה קצת עצוב שכולם חוזרים ומדקלמים בשבועות האחרונים את המילה "הידברות", אבל המציאות מראה לנו תמונת מצב עגומה. 1,440 שעות לאחר הצגת הרפורמה המשפטית על ידי שר המשפטים, יריב לוין, שני הצדדים לא ישבו ולו פעם אחת אל מול השולחן כדי לראות אם בכל זאת ניתן להגיע להסכמות.

כראשי רשויות אנו אמונים על מערכות החינוך בערי ישראל. צר לי מאוד שייתכן, שבעוד 15 או אולי 20 שנה יישבו תלמידי ישראל בכיתות הלימוד בשיעור אזרחות וילמדו על האירועים הללו. צר לי מאוד, שהמורים יסבירו אז לתלמידים שהקרע העמוק בעם ישראל נולד אז, אי שם בשנת 2023. אף אחד לא יבין ולא יוכל לתפוס מדוע לא הגיעו להסכמות סביב נושא שבשנים האחרונות כמעט כל הקשת הפוליטית הסכימה שנדרשים בו שינוים. אין שום מורה בישראל שיוכל להסביר איך יכול להיות שמדינת ישראל קיימה שיחות, עם אויבים מושבעים, אבל נציגים בכנסת ישראל לא הצליחו לדבר ביניהם ולו פעם אחת.

גם אני נענתי לקריאתו הדחופה של נשיא המדינה יצחק הרצוג והגעתי הבוקר לבית הנשיא. לדבריו קיים הסכם מוסכם על משפטנים משני הצדדים וכל מה שצריך כדי למנוע את ההתפוררות העמוקה שאנו חווים, זה לשבת ולהידבר. במצב הנוכחי, כולנו יוצאים מופסדים.

הקרע שנוצר ומתרחב מידי יום, עלול להיות גדול מידי לאיחוי וייקח לנזקים הללו שנים להתאחות מחדש. בכל המפה הפוליטית אין חולק על כך שנדרשים שינויים במערכת המשפט שלנו. היא צריכה להיות מגוונת יותר, מייצגת יותר ובעיקר קשובה ויעילה יותר. גם עקרון הפרדת הרשויות והשוויון ביניהן חייב להישמר אך גם היכולת למשול ולהוביל מדיניות נבחרת בהליכים דמוקרטיים חייב לקבל ביטוי. אמה מה, המילים הידברות ומכנה משותף הפכו גסות, וטוב עושה הנשיא שעוזר אומץ כדי לסמן לכל צד את מסלול הנחיתה שלו מבלי להתייחס לרעשי הרקע ולערפל מסביב.

הרוב רוצה אחדות, הרוב רוצה לדבר. הרוב רוצה לראות את מנהיגיו הנבחרים, יושבים יחד סביב שולחן ומגיעים להבנות והסכמות. הרוב רוצה לראות את המדינה שלנו חוזרת לשפיות. הרוב רוצה לדעת שאנחנו יכולים ומסוגלים לדבר האחד עם השני. אכן בדמוקרטיה, הרוב הוא קובע, אבל לרוב גם יש אחריות, וכשההרגשה שמשהו ביסודות שלנו מתערער, זה הזמן לקחת אחריות. כדברי הנשיא, אני קוראת בשם ראשי הרשויות והתושבים שלנו. בשם אלו שמייצגים אותם נאמנה מידי יום.

בואו נדבר ונגיע להסכמות. אכן יהיו פשרות, אבל לפחות תשאר לנו מדינה. כי אין לנו ארץ אחרת.