בתקופה האחרונה, כמו כל ישראלי, אני שומע מפי פרשנים יודעי דבר תחזיות. תחזיות על משבר חוקתי, המהפכה המשפטית, תחזיות על משבר כלכלי, אבל אף אחד לא יודע לחזות איך יראה כאן משבר חברתי. משבר שנותן את אותותיו כאן ועכשיו. משבר שהוא סכנה לאומית גדולה יותר מכל אויבנו יחד.
תהה נשיא המדינה יצחק הרצוג בכינוס החירום שערך לנו ראשי הרשויות, איך תחגוג ישראל את יום העצמאות ה-75, שאלו תמיד הימים הכי משמחים בערי ישראל. כיצד נגיע לשם השנה? כנראה שעם הרבה עצב ומבוכה. כנראה עם הרבה בושה בעיניים לאלו שייסדו את המדינה ובזכותם אנו פה. יש מי שלא רואה זאת או מסרב לראות זאת וחשוב לי להבהיר מעל לכל ספק. מדובר באזעקת אמת. זו לא הנדסת תודעה. זה לא ספין של איזה פוליטיקאי. זה לגמרי אמיתי.
הפילוג אכזרי שקורע אותנו. הרעש הרועם שהופך אותנו ליותר כועסים. שעושה אותנו יותר שונאים. שגורם לנו הרגיש פחות ופחות חלק אחד מהשני. דאגתו של הנשיא, דאגתי גם כן ושל עוד המון ישראליות וישראלים. דאגה כנה ממה שאנחנו עלולים לעשות לעצמנו, ותוך הבנה חדה כי אפשר לסיים את הסאגה בהסכמה ופיוס. נשיא המדינה מציע מתווה. מתווה שהביא להסכמות רחבות מאוד של משפטנים משני צידי המתרס. מתווה בו נשמרת הדמוקרטיה אבל מתבצעים שינוים מוסכמים ומושכלים. מתווה שיכול להוות לכל הפחות בסיס להדברות.
אנחנו בשלטון המקומי תומכים תמיכה מוחלטת ונחרצת בהצעת הנשיא, ובהובלתו להרגעת הרוחות. השלטון המקומי וכל אחד מול תושביו קוראים לעצור הכל, לשבת ולהידבר. חייל של אחדות אני, ומבטיח שאעשה כל שביכולתי להוביל לשיח. בין אם שיח גדול או שיח קטן. מתוך תחושת מחויבות למדינת ישראל. כי הציבור רוצה אחדות מעבר לכל. אני מאמין בהיפוך המצב לטובה. אני מאמין כי ישראל תחגוג את יום העצמאות הקרוב בשמחה רבה על כל חלקיה ורבדיה היפים אם כל אחד יפעל לכך בד' אמותיו, וגם אני כמובן ביתר שאת.