במשך עשרות שנים היה מבנה מפעל "קפה נמס עלית" בצפת, אחד מאותות ההיכר הבולטים של העיר. המפעל, שאבן הפינה שלו הונחה לפני 70 שנים בדיוק, הפיץ את ניחוח הקפה המוכר לכל בית בעיר, נהרס היום (שלישי) עד היסוד כדי לפנות את מקומו לפרויקט נדל"ן גרנדיוזי. עם הריסת המבנה, נחתם פרק מרכזי בהיסטוריה התעשייתית והקהילתית של צפת, אירוע שמעורר תגובות נרגשות ונוסטלגיות בקרב התושבים שגדלו בעיר.
המוצר שהיה חלק בלתי נפרד מכל בית בישראל היה עבור רבים מתושבי צפת חלק בלתי נפרד מנוף וניחוח העיר. "פעם קראו לו פשוט 'נס קפה'. כשהחל עידן המגורענים הפיינשמקרים קראו לו 'הקפה הזול' מצפת, והיום הוא נקרא 'הקפה של המורות'", משחזר יוני לובלינר, תושב ותיק בשכונת שיכון עממי שבצפת. "עבורי, נס קפה במתכונתו המקורית כאבקה הוא קפה נפלא עם הרבה טעמי ילדות".
לובלינר מתאר כיצד נוכחותו של המפעל הותירה חותם בלתי ימחה על ילדי השכונות הסמוכות: "מאז שאני זוכר את עצמי כילד, צילו הרם של מפעל נס קפה הענק, במושגים של אותם ימים, הרשים אותי. העשן הלבן, הקולות הרמים של פעילות הפקת הקפה והתחזוקה, המשאיות שהיו יוצאות עם פסולת מעלה עשן, והריח הקסום של הקפה שאותו אהבתי להסניף כל אימת שרוח מזרחית נשבה לכיוון השכונה".
אחד הגילויים המשעשעים בזיכרון המקומי נוגע לריח הקלייה העז שהפך לציוד חיזוי מזג אוויר שכונתי. "אחת השמועות המיתולוגיות שתמיד התבררה כנכונה הייתה שכאשר הרחנו בשכונה את ריח הקפה, זה היה סימן למחרת יהיה חמסין", מספר לובלינר. "וכך היה, תמיד. כל עקרות הבית היו מכבסות באותו ערב שבו הורגש הריח, כי הן ידעו שהכביסה שתיתלה תתייבש במהירות".
שורשיו של המפעל מחזירים את צפת אל העשור הראשון של המדינה. בשנת 1955 החליטה חברת "עלית" להקים מפעל לייצור קפה נמס בישראל. לאחר שחברת "נסטלה" השוויצרית סירבה לספק ידע טכנולוגי, נכנסה עלית לשותפות עם חברה אמריקאית בבעלות יהודית. באוקטובר 1956 הונחה אבן הפינה במגרש הצפתי, ובמאי 1958 נחנך המפעל באופן רשמי על ידי אליהו פרומצ'נקו, ממייסדי "עלית", שגם הקים בעיר עוד קודם לכן את בית החרושת לסוכריות "שחל".
בתקופה שבה העיר שיוועה למקורות תעסוקה, נתפסה הקמת המפעל כבשורה עצומה, ועיריית צפת אף חלקה כבוד לתעשיין והנציחה את שמו בקריאת "רחוב פרומצ'נקו" שבו שכן המפעל. במשך עשרות שנים שלטה "עלית" בלמעלה מ-90% משוק הקפה הנמס בישראל, עד לכניסתה של נסטלה בשנות ה-90 ועליית פופולריות הקפה המגורען.
אולם, לצד גאווה תעשייתית, תמיד ליווה את המפעל גם קונפליקט אורבני. ישיבתו בלב שכונת מגורים הובילה למטרדי רעש וזיהום אוויר. הראשון שהרים את נס המחאה היה העיתונאי המיתולוגי של צפת, ישעיהו עשני, שנלחם במשך שנים נגד הזיהום שבקע מהבניין הגבוה. המאבק הציבורי והתקשורתי הוביל עם השנים להגבהת הארובות, להרכבת מסננים חדישים ולהפחתת מטרדי הרעש.
"אני לא אהבתי את המאבק נגד המפעל, למרות שראיתי את סבלם של שכניי", מודה לובלינר במבט לאחור. "לא יכולתי להשלים עם העובדה שאם המפעל ייסגר, יאבדו כ-90 משפחות מצפת את מקור פרנסתן והרי כולנו יודעים שצפת מעולם לא הצטיינה במקורות פרנסה מכל סוג שהוא". בסופו של דבר, הלחצים הסביבתיים והשינויים הכלכליים הכריעו: המפעל הושבת, וייצור אבקת הקפה הועבר לחו"ל.
על פי התוכניות שפורסמו, המתחם ההיסטורי שפונה מיועד לשנות את פניו מן הקצה אל הקצה. במקום מבני התעשייה הישנים, מתוכננים לקום במקום 6 מגדלי מגורים בני 14 קומות, אשר יכללו מאות יחידות דיור לצד שטחי מסחר וציבור.
השינוי הדרמטי במרחב האורבני מעורר דילמה קשה בקרב התושבים לגבי אופייה העתידי של השכונה. "מה היה יותר טוב לעיר - מפעל שסיפק פרנסה, או מפגע אורבני לאזור צפוף אוכלוסין עם דרכי גישה ויציאה מוגבלים? הזמן יגיד", מסכם לובלינר במעט תוגה נוסטלגית. "אני מאחל ליזמים הצלחה, אבל מבחינתי הפסדנו עוד פיסת היסטוריה של העיר, שמתפוגגת יחד עם עוד פיסות היסטוריות שנעלמו בשנים האחרונות".