לקראת בחינת הבגרות המעשית באמנות בבית הספר שקמה דרכא ביד מרדכי, התבקשו התלמידים ליצור עבודות בנושא "זהות אישית".
אלא שעבור רבים מהם, הזהות האישית בשנה וחצי האחרונות שזורה באופן בלתי נפרד באירועי 7 באוקטובר, באובדן, בטראומה ובניסיון להמשיך קדימה. באמצעות ציור, פיסול, עץ, אפוקסי וברזל, הם בחרו לספר את הסיפור שלהם בדרך שהמילים מתקשות לעיתים להכיל.
"מאז אותו יום - שום דבר בי כבר לא שלם"
אחת היצירות הבולטות היא עבודתה של יהלי טייב, "7.10 - חצי מלא, חצי חסר". יהלי היא אחותו של נדב טייב ז"ל, תלמיד בית הספר שנרצח בחוף זיקים יחד עם חבריו טל קרן ואור תעסה.
העבודה, שנוצרה מעץ טבעי, אפוקסי כחול וקונכיות ים, מציגה את התאריך "7.10" החרוט בעץ, כאשר רק חלק ממנו מתמלא באפוקסי. לדבריה, היצירה מבטאת את התחושה שהחיים ממשיכים, אך לעולם אינם חוזרים להיות שלמים.
"הים עבורי הוא גם יופי וגם כאב", מספרת יהלי. "זה המקום שבו אחי וחבריו נרצחו, אבל גם המקום של הזיכרונות היפים שלהם יחד". תהליך העבודה כלל חריטה, שיוף, יציקות אפוקסי ושילוב קונכיות, והפך עבורה למסע אישי של הנצחה ועיבוד האובדן.
"הבית שלי לא מפסיק לרעוד"
דור לוי, תלמידה ממושב נתיב העשרה, הציגה את היצירה "מראה בת שנתיים", המתארת את רצף האירועים והטלטלות שחוותה מאז פרוץ המלחמה. ביצירה, שנעשתה בטכניקה מעורבת על קאפה, שילבה דור הודעות ווטסאפ, דגל ישראל, בד אדום, רקטות וסמלים צבאיים לצד אלמנטים אישיים.
"ברגע אחד המציאות משתנה", כתבה. "כולם בממ"ד, מבוהלים. ואז מגיעה ההודעה: 'יש חדירה של מחבלים בנתיב העשרה'. מאותו רגע החיים כבר לא נראו אותו הדבר". העבודה עוסקת גם בפציעתו הקשה של אחיה, לוחם ביחידת מגלן, שנפצע בלבנון ועבר שיקום ממושך בבית החולים שיבא תל השומר. "הבית שלי, המקום שאמור להעניק לי את מרב הביטחון, לא מפסיק לרעוד", היא מתארת.
אופניים שהפכו לאנדרטה
אור שועי, תלמיד וחובב ספורט, בחר להנציח את רוכבי האופניים שנרצחו ב־7 באוקטובר באמצעות פסל ברזל בשם "אופניי אהבה לספורט". היצירה נבנתה משאריות מתכת שנאספו במחסן ביתו, תוך שימוש בטכניקות ריתוך וחיתוך. "האופניים הם אובייקט שתכליתו תנועה", מסביר אור. "אבל כאן הם ניצבים כסמל סטטי להמשכיות ולהנצחה".
לדבריו, תהליך היצירה, שהתבצע תוך אילתורים והתמודדות עם אתגרים רבים, הפך לחלק בלתי נפרד מהמסר של העבודה: להמשיך לנוע גם כשהמציאות משתנה באחת. היצירה נבחרה כעבודה מצטיינת במסגרת שיתוף פעולה בין בית הספר שקמה דרכא לבין האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, ומוצגת בימים אלה לקהל הרחב.
"מהריקוד לשתיקה"
ליאן אברהם יצרה סדרת עבודות בשם "מהריקוד לשתיקה", המתארת את המעבר החד בין שמחת החיים שקדמה לאסון לבין הכאב והאבל שבאו בעקבותיו.
הסדרה נפתחת בדימויים צבעוניים בהשראת מסיבת הנובה וממשיכה לדמויות נשיות המתמודדות עם אובדן, טראומה ושתיקה. באחת העבודות מופיעה אישה שפיה מכוסה, ובעיניה משתקפים אירועי הטבח. ביצירה אחרת נראית אישה בוכה על קבר בן זוגה, כאשר פריט צבעוני מהמסיבה מונח על הקבר כסמל לזיכרון שאינו מרפה.
לצד הסדרה יצרה גם את העבודה "לב כלוא" - דימוי של לב הסגור בתוך כלוב, המסמל נפש שממשיכה לפעום אך איבדה את חירותה. "העבודות לא מבקשות לתעד את האירועים עצמם", היא מסבירה, "אלא לחקור את נפש האדם ברגע שבו המציאות המוכרת מתנפצת".
נופר מלכה, מנהלת בית הספר שקמה דרכא, מסכמת: "עבור רבים מהתלמידים, העבודה על פרויקטי הגמר הפכה לתהליך רגשי עמוק של עיבוד, שיתוף והתמודדות. היצירות אינן רק עבודות בגרות, אלא עדות חיה לדור צעיר שנאלץ להתבגר בבת אחת ולמצוא דרך להמשיך לחיות, לזכור וליצור מתוך השבר".