בימים אלה נדמה כי האוויר סביבנו נעשה כבד יותר. השיח הציבורי טעון, לעיתים בוטה, ולעיתים אף רעיל. המחלוקות - שהן חלק טבעי ובריא בכל חברה דמוקרטית - הפכו לא פעם לקרעים של ממש. נדמה כי איבדנו משהו מהיכולת להקשיב, להכיל, ובעיקר - לאהוב.
עם ישראל זקוק היום יותר מתמיד לדמות שתאחד, שתשרה רוגע, שתזכיר לנו את המשותף ולא רק את המפריד. דמות שתדע להוריד את גובה הלהבות, ולהחזיר את השיח למקום אנושי, מכבד ומחבר.
במובן הזה, אי אפשר שלא להיזכר באהוד מנור ז"ל. מנור לא היה פוליטיקאי, לא מנהיג במובן הקלאסי - אבל הייתה לו מנהיגות מסוג אחר. דרך מילים ושירים הוא הצליח לגעת בלבבות של כולנו. הוא חיבר בין קצוות, בין דורות, בין דעות. הוא ידע להביע כאב, אך גם תקווה. ביקורת, אך גם אהבה עמוקה לארץ הזאת.
השירים שלו, ובראשם אין לי ארץ אחרת, אינם רק יצירות תרבות - הם תזכורת לזהות שלנו. הם מזכירים לנו שגם כשקשה, גם כשכואב, יש לנו בית משותף, ויש לנו אחריות משותפת לשמור עליו.
אך חשוב לומר בכנות: לא תבוא דמות אחת שתפתור את הכול. לא יגיע "פרויקטור לאחדות" שבלחיצת כפתור ירפא את השסעים. האחריות מוטלת על כולנו - על נבחרי הציבור, על מובילי הדעה, ועל כל אזרח ואזרחית.
עלינו לבחור בשפה אחרת. שפה שמכבדת גם כשלא מסכימים. שפה שמבינה שמאחורי כל עמדה יש אדם. שפה שמבקשת לבנות - לא להרוס.
דווקא מתוך הכאב והמתח, יש לנו הזדמנות. הזדמנות להוכיח שעם ישראל יודע להתעלות מעל מחלוקות, ולמצוא מחדש את החוט המקשר בינינו. הזדמנות להחזיר את הרוח הישראלית היפה - זו שמבוססת על ערבות הדדית, אחריות ואהבת אדם.
אהוד מנור חסר לנו - אבל הרוח שלו עדיין כאן. היא נמצאת במילים, בזיכרון, ובעיקר - ביכולת שלנו לבחור אחרת.
הבחירה הזו, בסופו של דבר, היא בידיים שלנו.