טור דעה: עצמאות מבפנים

אנחנו עומדים בין כאב לתקווה, בין זיכרון לעתיד. בין מה שאיבדנו, למה שעוד נבנה. ובתוך הימים הלאומיים האלה עולה שאלה שקטה אך עמוקה: איזה עם אנחנו בוחרים להיות? זו גם שאלה על עצמאות מסוג אחר, לא רק זו שנמדדת בגבולות, בכוח או בריבונות, אלא זו שנבנית מבפנים.

כמנכ"ל הסוכנות היהודית, נחשפתי לאחרונה לדופק הזה בצורה רחבה במיוחד.

דוח "עם אחד" שהוצאנו לראשונה מציג תמונת מצב מקיפה של העם היהודי בישראל וברחבי העולם. זהו סיפור משותף שנע בין קהילות, בין יבשות, ובין חוויות חיים שונות, אך נשען על תחושת שייכות אחת.

זהו סיפור של רכבת הרים: בשנים האחרונות האנטישמיות מחלחלת לשגרת החיים. 69% מהיהודים רואים בה איום מרכזי, ותחושת הביטחון של קהילות רבות נשחקת באופן ממשי. ובתוך המציאות הזו, מתבלט גם משהו אחר: עוגני החוסן שלנו נשארים יציבים. הקהילה, תחושת השייכות, והקשרים שבינינו.

הנתונים מראים שככל שאדם מחובר יותר לקהילה, כך החוסן שלו גבוה פי שניים. זה נכון בפריז, בניו יורק או מלבורן, וזה נכון גם כאן בישראל.

85% מסכימים שקיומה של מדינת ישראל חיוני לשגשוג העם היהודי, ו-83% סבורים כי תמיכת יהודים החיים מחוץ לישראל קריטית לחוזקה ולביטחונה.

תחילת החיבור בינינו היא ערכית, והמשכה חיוני לחוסן. זה מה שמאפשר לנו לעמוד יחד גם ברגעים שבהם המציאות מתערערת. ואם החוסן שלנו נבנה דרך חיבור - אז האופן שבו אנחנו מדברים זה עם זה וזה על זה, הוא לב הסיפור.

בתקופה האחרונה אני עסוק בשאלת האמון: מתי מחלוקת הופכת לאובדן אמון ואיך נדאג להחזיר אותו?
כי מחלוקות היו כאן תמיד. הן חלק מהחיים שלנו, מהדמוקרטיה שלנו, מהזהות שלנו. אבל יש רגע שבו משהו משתנה, שבו הוויכוח מתחלף בחשדנות, והמרחב המשותף מצטמצם.

שם מתחיל להיסדק הבסיס שעליו אנחנו עומדים יחד.

מי שמביט על השיח הציבורי בישראל, פנימה וכלפי יהדות העולם, רואה עד כמה הוא יכול לעיתים להקצין. השפה מתחדדת, ההגדרות מתקשות, ואנשים הופכים, לאט, ממי שחולקים עלינו - למי שקשה לנו לראות בהם שותפים.

ובכל זאת, אני מבקש להיאחז בתקווה, כי הנתונים מספרים סיפור רחב יותר. הרוב המכריע של הציבור בישראל ובתפוצות עדיין מחזיק ברעיון של יחד.

82% מהישראלים מבינים עד כמה הקשר עם יהדות העולם חיוני לנו כאן בישראל. זוהי תזכורת לכך שהחיבור הוא בחירה והוא עדיין קיים. הדור הצעיר כבר נע בכיוון הזה.

64% מהצעירים אופטימיים לגבי העתיד, ו-74% מאמינים ביכולתם להשפיע. הם פועלים בתוך המתח הזה, ובוחרים לבנות — קהילה, שיח, עתיד. אולי זו קריאת העצמאות השקטה של הימים האלה.

להחזיק מחלוקת שמאפשרת את הדיאלוג הפנימי בינינו ובונה אמון. לעמוד על עמדות, ולהשאיר מקום לאחר. בערב יום העצמאות, השאלה איננה רק מה המדינה נתנה לנו, אלא איזה סוג של חברה אנחנו בוחרים להיות בתוכה. התשובה תינתן ברגעים קטנים - בשיח, בהקשבה, ובאופן שבו אנחנו רואים זה את זה. בסופו של דבר, העצמאות שלנו נשענת על היכולת להחזיק יחד, גם כשאנחנו לא מסכימים.
זו האחריות שלנו.

ככה נבנה עצמאות מבפנים.