לפני כמה ימים, כשנשמעה אזעקה באופקים, דניאל, ילד שמלווה בתוכנית "פותחים עתיד", רץ עם משפחתו לממ"ד. כמו הרבה ילדים אחרים הוא נבהל. אבל מיד אחרי שהדלת נסגרה, הדבר הראשון שעשה היה להרים טלפון לנאמנה שלו מפותחים עתיד שמלווה אותו.
"את יודעת שיש אזעקות?" הוא שאל אותה.
זו שאלה שנשמעת כמעט תמימה. אבל עבור מי שעובד עם ילדים במשפחות במצבי סיכון היא אומרת משהו עמוק יותר: לפעמים האדם הראשון שילד כזה חושב עליו ברגע של פחד הוא דווקא מבוגר מחוץ לבית.
בישראל אנחנו אוהבים לדבר על "חוסן לאומי", כאילו מדובר בתכונה שמתפזרת באופן שווה באוכלוסייה. אבל במציאות חוסן הוא משאב. וכמו משאבים אחרים, הוא מחולק באופן לא שוויוני.
במשפחות יציבות יחסית, מלחמה היא אירוע קשה אך זמני. יש בית בטוח, הכנסה פחות או יותר יציבה, מבוגרים שמסוגלים להחזיק את המתח. אבל עבור משפחות רבות שאנחנו פוגשים מדי יום, המלחמה אינה מגיעה אל מציאות יציבה אלא אל מציאות שכבר מתוחה עד הקצה.
במיפוי שערכנו יומיים בלבד אחרי פרוץ מבצע "שאגת הארי" בקרב יותר מחמשת אלפים משפחות בתוכנית, ראינו עד כמה הפער הזה משמעותי: לחלק מהמשפחות אין ממ"ד בבית, ואחרות תלויות במקלטים ציבוריים או נותרות כלל ללא מיגון סמוך לבתיהן.
במקביל, כמעט ארבעה מתוך עשרה הורים כבר מדווחים על סטרס משמעותי או תחושת הצפה רגשית כבר בימים הראשונים למלחמה, ברור שככל שהמלחמה תמשך, כך יוחמר מצבם הרגשי. כשמבוגר מרגיש שאין לו שליטה, קשה לו מאוד להיות העוגן הרגשי של ילד.
לכן אחת הטעויות הנפוצות בשיח הציבורי בתקופות כאלה היא ריבוי העצות להורים:
"תשמרו על שגרה" / "תקשיבו לילדים" / "תחזקו מסוגלות"
ועוד ועוד....
אלו עקרונות חשובים, אבל הם מניחים שלהורים יש די משאבים נפשיים להפעיל אותם בעת המורכבת הזו. מה קורה כשההורה עצמו מפחד? כשאין הכנסה יציבה? כשאין מרחב מוגן בבית? כשגם לו אין למי להתקשר?
דווקא בתקופות של עייפות ציבורית, כשהחדשות ממשיכות אבל הקשב כבר נשחק, ילדים במצבי סיכון נוטים להפוך לעוד פחות נראים. מערכות החינוך פועלות חלקית, השירותים החברתיים עמוסים, הקהילה עסוקה בהישרדות והם עלולים ליפול בין הסדקים. אבל כאן יש מקום לשאלה אחרת, והיא לאו דווקא להורים - היא יכולה להיות מופנית לכל אחד ואחת מאיתנו המבוגרים: מה *אנחנו* יכולים לעשות עבור ילד בסביבתנו הזקוק לעוגן?
הניסיון שלנו בעבודה עם אלפי משפחות מלמד משהו פשוט אך עמוק: לעיתים ההבדל הגדול ביותר בחייו של ילד אינו תוכנית גדולה או שירות חדש, אלא מבוגר אחד יציב. לא פסיכולוג. לא מומחה. פשוט מבוגר שמוכן להיות שם. אם אתם מזהים ילד כזה בסביבה שלכם- חבר.ה של הבן או הבת שלכם, הבת של השכנה ממול, אחיין שלכם וכד'- ילד.ה שנראים קצת יותר לבד, קצת יותר חרדים... לפעמים מספיקים כמה דברים פשוטים כדי להיות עבורם עוגן קטן בתוך מציאות לא יציבה.
1. גלו אכפתיות - שלחו לו.ה הודעה, שאלו לשלומו.ה, תזכירו לו.ה בכל דרך שאתם כאן בשבילו.ה חושבים עליו.ה.
2. נירמול ויצירת רגעים של שיגרה - הזמינו את הילד.ה למשחק, בישול משותף, שיחה, הליכה קצרה. דווקא הדברים הקטנים מחזירים תחושת יציבות.
3. שימו לב לשינויים בהתנהגות - דכדוך, הסתגרות או התפרצויות כעס הם לעיתים סימנים למצוקה. אם משהו נראה חריג, חשוב לשתף גם גורם מקצועי או חינוכי.
4. נסו לשמור על עקביות ככל הניתן - עבור ילדים רבים במצבי סיכון, הבעיה הגדולה אינה רק הקושי עצמו אלא התחושה שמבוגרים נכנסים ויוצאים מחייהם ולכן הקפידו לייצר רצף בקשר עד כמה שניתן, גם אחרי שהמלחמה תסתיים.
דניאל מאופקים לא התקשר לנאמנה שלו כי היא יכולה להפסיק את המלחמה ואת האזעקות. הוא התקשר כי בתוך כל הרעש שמסביב, יש לפחות אדם אחד שמחזיק עבורו את התחושה שהוא לא לבד - הנאמנה שלו. חוסן אמיתי לא נבנה ביום שבו נשמעת אזעקה, הוא נבנה ביומיום של כולנו, בחברה אכפתית ויציבה, במבוגרים עירניים ששמים לב לילדים שסביבם. אם כל אחד מאיתנו, יצליח לגלות עירנות ולשים לב לעוד ילד או ילדה הנמצאים סביבו במצוקה האימפקט יכול להיות עצום, במיוחד בימים כאלו, והלוואי שגם בזמנים של שיגרה.
הכותבת היא עובדת סוציאלית, מומחית חוסן ומנכ"לית ארגון פותחים עתיד בעשור האחרון