כאשר ייצוג הנשים בכנסת מדשדש סביב 25% בלבד, כאשר בראש כל המפלגות המרכזיות עומדים גברים, וכאשר החלטות הרות גורל מתקבלות סביב שולחנות שבהם נשים הן מיעוט מובהק - הפיתוי ברור: אם המפלגות אינן מתקנות את עצמן, אולי נשים צריכות להתאגד כמסגרת פוליטית עצמאית. אלא שהמשאלה הזו, גם אם התסכול מוצדק, היא מתכון די בטוח לכשלון.
המערכת הפוליטית בישראל פועלת במבנה רב־מפלגתי רווי פיצולים ותחרות על אותו מאגר קולות. הסקרים נעים בין הגושים, אחוז החסימה גבוה, והיסטוריית הבחירות מלמדת שמפלגות חדשות מתקשות לשרוד לאורך זמן. גם יוזמות שנשענו על סנטימנט ציבורי חזק כמו מפלגת המילואימניקים, נראה שדועכת מאז סיום המלחמה עם שינוי סדר היום וכמעט נעלמה מהסקרים. ויש גם את שיקול הזמן, אנחנו בשנת בחירות, הסיכוי להקים מפלגה חדשה חצי שנה לפני בחירות ולהפוך אותה לכוח משמעותי איננו גבוה.
הניסיון ההיסטורי מחזק זאת, מאז 2006, עת זכתה מפלגת הגמלאים בשבעה מנדטים מפתיעים, כמעט בכל מערכת בחירות עולה התקווה שמפלגה חדשה תטלטל את המערכת. מה שפחות זכור הוא שמפלגת הגמלאים רצה מספר פעמים לפני הצלחתה, הייתה מבוססת על וועדי עובדים חזקים, ובנוסף נהנתה מרוח גבית של ייאוש ציבורי עמוק מיוקר המחייה, אכזבת מחנה הימין מההתנתקות. מה שעוד פחות זוכרים זה שהמפלגה התפרקה די מהר, הצלחה רגעית ומחאתית איננה בהכרח שינוי מבני.
מעבר לשיקול האלקטורלי, קיים ממד עמוק יותר. זהות מגדרית איננה זהות פוליטית. נשים אינן מחנה אידיאולוגי אחיד אלא קבוצה דמוגרפית החוצה מחנות לאומיים, דתיים וכלכליים. הפיתוי לחשוב כי 50% מהאוכלוסייה ישנו באחת את המפה הפוליטית מובן, אך בפועל, ברגע שמפלגת נשים תידרש להכריע בסוגיות ביטחון, כלכלה או דת ומדינה, היא תהפוך לעוד מפלגה אידיאולוגית המתחרה על אותו ציבור מצביעות ומצביעים. היא לא תייצג "נשים" באשר הן, כי אין דבר כזה ייצוג נשים, פוליטיקה היא מרחב של מספר זהויות משתלבות, ובאווירה הנוכחית במדינת ישראל לחזון הפוליטי מדיני, יש משקל רב.
אז מה כן? הנתונים מלמדים על מסלול אחר. סקרי דעת קהל מצביעים על כך שרוב משמעותי בציבור הישראלי מבקש לראות יותר נשים ברשימות לכנסת ואף רואה בכך שיקול הצבעה. המשמעות היא שהלחץ לשינוי איננו שולי או מגזרי, אלא דרישה רוחבית החוצה מחנות. מכאן שהשאלה האמיתית איננה כיצד להקים מפלגה נפרדת לנשים, אלא כיצד להפוך ייצוג שוויוני לנורמה מחייבת בכל מפלגה.
במערכת פוליטית המצויה במשבר אמון, סוגיית השוויון והשותפות איננה רק שאלה של צדק חברתי אלא של איכות משטר. פתיחת מוקדי כוח, הרחבת מגוון הקולות סביב שולחן קבלת ההחלטות והטמעת נורמות של שוויון אינן מהלכים סימבוליים; הן תנאי לחיזוק הבקרה, לשיפור איכות ההחלטות ולשיקום אמון הציבור. ההצעה למפלגת נשים מבטאת תסכול מובן. אך שינוי עמוק מחייב תיקון של כללי המשחק עצמם לא יצירת מסגרת סקטוריאלית נוספת שעלולה להישאר בשוליים.
ישראל נמצאת במשבר גדול, חברתי, כלכלי, פוליטי, בטחוני. אירועי ה 7 לאוקטובר חקוקים, יחד עם השולחנות החד מגדריים שהובילו הממשלה הנוכחית. נראה שיותר ויותר חלקים בציבור מאסו בשולחנות של גברים בלבד, ובצדק. במצב כזה הפיתוי של מפלגת נשים הוא גדול, אך הסתת המבט מהנתונים יכולה להוליך שולל.
ישראל צריכה יותר נשים בהנהגה, אך הפתרון הוא 50% נשים בכל מפלגה, וזו המשימה שלנו בחודשים הקרובים וזו הקריאה שלנו לראשי המפלגות - הציבו 50% נשים במקומות הריאליים, זו דרישה חוצה מגזרים. הכנסת הבאה חייבת להיות שווה יותר, הממשלה הבאה חייבת להיות טובה יותר, יש לנו מדינה לשקם.