בישראל 2025 (בואכה 2026) אין מחסור בטכנולוגיות לניהול ניקיון עירוני: חיישנים, דשבורדים, ניטור GPS, אפליקציות לתושבים ומערכות בקרה מתקדמות. ובכל זאת, ברחובות רבים המציאות הפוכה. ריבוי תלונות, איכות שירות לא יציבה וקבלנים שמתקשים לעמוד בציפיות. לא בגלל חוסר רצון, אלא בגלל מודל עבודה פגום ומכרזים מוטי מחיר.
הסיבה לכך היא כשל אסטרטגי שהפך לשגרה באחד התחומים הקריטיים ביותר: איסוף פסולת וניקיון, ההוצאה השנייה בגודלה ברשויות. בעיריית תל אביב, לדוגמה, תקציב התברואה וניהול הפסולת לשנת 2025 עמד על לא פחות מ-689,470 מיליון ש"ח, ובעיריית פתח תקווה עמד התקציב על 310,000 מיליון ש"ח.
אולם הבעיה מתחילה כאשר רוב הרשויות דורשות במכרזים (ובצדק) מערכות פיקוח ובקרה, אך מאפשרות לקבלנים עצמם לבחור את ספק הטכנולוגיה ואף להחזיק במערכת ובדאטה שמנהלים בפועל את תחום הניקיון העירוני.
נוצר כאן כשל מהותי במערך הפיקוח, שבו קיים ניגוד עניינים מובנה: הקבלן המבוקר הוא גם הגורם שבוחר את מערכת הבקרה המפקחת עליו. מכאן מתפתחת שרשרת בעיות, מערכת שנועדה בעיקר לעמוד בדרישות המכרז, במקום לספק נתונים מלאים, מדויקים ואמינים על הביצועים בפועל.
במידה והייתה קיימת מערכת בקרה ופיקוח בלתי תלויה ואמינה, הרשויות היו חוסכות בין 20% ל-30% מתקציב הניקיון העירוני סכום שעשוי להגיע לעשרות, אם לא מאות, מיליוני שקלים בשנה.
כאשר המערכת נמצאת אצל הספק ולא אצל הרשות, מתרחשים ארבעה תהליכים שחוזרים על עצמם כמעט בכל עיר: המידע אינו עובר בצורה שקופה, בעת חילופי קבלנים הדאטה "נעלם", הספק הופך ל"שומר הסף" של המידע העירוני, והרשויות מתקשות למדוד ביצוע, להשוות ולשפר תפוקות.
במקביל, רוב המכרזים ממשיכים להיות מוטי מחיר בלבד, ללא מדדי איכות מחייבים כמו שקיפות, חדשנות טכנולוגית, זמן תגובה, אחוזי ניקיון או טיפול בחריגות. כך גם קבלנים מקצועיים מוצאים עצמם נגררים לתחרות שאינה מתגמלת השקעה, הכשרה או חדשנות טכנולוגית.
הפתרון הוא שליטה עירונית מלאה בדאטה, במערכת ובסטנדרט. זהו מודל פשוט, המיושם במדינות רבות בעולם, ומבוסס על שלושה עקרונות ברורים: הרשות היא בעלת המערכת, לא ספק ולא קבלן. הרשות.
מערכת אחת, ניטרלית, שמרכזת מידע מכל קבלן ומכל ספק. הדאטה שייך לציבור, העבודה מתבצעת לפי תקן פתוח (Open API), המערכת העירונית מגדירה את הסטנדרט, וכל ספק פשוט מתחבר אליו, וגם כאשר קבלן מתחלף המידע נשאר בעירייה. כך נבנה זיכרון ארגוני שמאפשר שיפור מתמיד.
במודל כזה התחרות עוברת ממחיר לביצועים בפועל. המדידה מבוססת על נתונים: כמה קילומטרים נוקו, כמה פניות טופלו, כמה חריגות נסגרו ובאיזו מהירות. הקבלן מתמקד בניקיון ולא בתפעול ובקרה. הרשות מתמקדת בניהול ולא בסכסוכים. והתושב רואה תוצאות בשטח, לא הבטחות על הנייר.
טוב יעשו ראשי ערים ומנהלי התחום אם יגדירו מחדש את הצורך: המערכת העירונית במרכז, הדאטה ציבורי, והקבלן מצטרף למערכת לא מחליף אותה.
עיר חכמה בניקיון ואיסוף אשפה היא אפשרית כאן ועכשיו. רק צריך לשנות את האסטרטגיה.