אחרי 30 שעות בממ"ד בכפר עזה, אמרה לי עלמה בתי הקטנה בת ה-12, "אבא תספר לי את האמת".
באותו הרגע, הבנתי שאין לי איך להגן יותר על הילדה שלי מפני האמת שניסיתי להסתיר ממנה. סיפרתי לה הכל - גם את העובדות היבשות, וגם את האמת שנבעה ממני. אמרתי לה שנכון שאיבדנו המון, אבל גם נשאר לנו המון. העולם שלנו חרב באותו יום. בני הבכור נטע מת אחרי שקפץ על רימון והציל את זוגתו בשכונת הצעירים, אימי בלהה נרצחה, ניצן האחיין שלי נרצח, ושני גיסים נפלאים, אופיר ליבשטיין ואורי רוסו, נפלו על הגנת הקיבוץ כשיצאו עם כיתת הכוננות.
ברגעים האפלים ביותר, נבעה מתוכי החלטה - לבחור בחיים. יצאנו מהממ"ד לחירות, למציאות אחרת. לישראל אחרת. הפילוסוף ישעיהו ברלין הבחין בין "חירות שלילית" - היעדר כפייה, לבין "חירות חיובית" - היכולת לבחור, לפעול וליצור מציאות חדשה. ברגעים האלו בחרתי בחירות החיובית. בחרתי לפעול, לעשות, ולהוביל את תהליך התיקון של הבית שלי.
החורבן של ה-7 באוקטובר הותיר אחריו לא רק בתים הרוסים ושדות שרופים, אלא גם לבבות שבורים, נפשות פצועות, ומשפחות אבלות. הוא הותיר את חברינו זיוי גלי ועמרי בשבי חמאס, יחד עם 59 חטופים שעדיין לא בבית.
המסע האישי, האזורי והלאומי שלנו - יציאת מצרים המודרנית אם תרצו - מחייב אותנו לקבל כחברה את לוחות הברית החדשים שלנו. להתוות דרך, להוביל שינוי, ולהגדיר ערכים ברורים למדינה שאנחנו רוצים עבור ילדינו.
הדיבר הראשון: לא משאירים שבויים בידי אויב. השבת החטופים היא המשימה החשובה ביותר. היא מגדירה את יסודות הבניין הלאומי שלנו. אין חירות אמיתית עד שכולם בבית.
הדיבר השני: ביטחון. לא עוד מציאות שבה תושבי שער הנגב והדרום חיים תחת איום תמידי. ביטחון אמיתי הוא החירות לגדל ילדים בלי פחד, לחיות חיים מלאים בלי לחשוש מההתקפה הבאה.
הדיבר השלישי: אמון. השבת האמון בהנהגת המדינה. ביום הנורא ההוא הופקרנו לגורלנו. השבת האמון מחייבת בדיקת הכשלים, הקמת ועדת חקירה ממלכתית ומנהיגות שרואה את טובת העם לפני כל שיקול אחר.
הדיבר הרביעי: ערבות הדדית. אין בעולם עם כמו העם שלנו. החוסן שלנו נמדד בחיבוק ההדדי. ראינו זאת אחרי ה-7 באוקטובר: אנשים מכל קצות הארץ הגיעו להילחם, לסייע, לתמוך, לחבק, להקים מחדש. ערבות הדדית חייבת להיות ערך מנחה לא רק עבור העם, אלא גם עבור מנהיגיו. בלי לקיחת אחריות לא יהיה תיקון.
הדיבר החמישי: לקיחת אחריות. להודות בכשלים, ללמוד מהם, ולפעול לתיקונם. כדי לתקן חייבים לבדוק מה קרה ולהפיק לקחים. לקיחת אחריות מתחילה אצל כל אחד מאיתנו, אך קודם כל צריכה לבוא מהמנהיגים שלנו.
הדיבר השישי: אחדות. אל מול האתגרים הקיומיים, עלינו למצוא דרך לחיות יחד למרות המחלוקות. המטרה המשותפת לכולנו היא לגדל את ילדינו בשקט ובביטחון במדינה השומרת על ערכיה. לצד הנסיונות של גורמים פוליטיים לפלג ביננו ולהעמיק את השבר אנו חייבים להתייצב יחד ולפעול לבניית הארץ הזו. אין לנו ארץ אחרת.
הדיבר השביעי: חינוך. יסודות הארץ ייבנו על החינוך לדור העתיד - חינוך לאהבת הארץ, לקבלת האחר, לערבות הדדית, לאמת ולמוסר. חינוך הוא התשתית שעליה תיבנה התקומה.
הדיבר השמיני: אמת. עלינו לדבר אמת, איש לרעהו, הנהגה אל עמה, צבא אל אזרחיו. עם המבקש לקום על רגליו, חייב לדבוק באמת כערך עליון וחייב לדרוש מנהיגות של אמת.
הדיבר התשיעי: צדק וחוק. נחתור לבנות חברה המאמינה בצדק ופועלת לפיו, שמכבדת את מערכת החוק ומעריכה את שופטיה, את מערכת הכללים והחוקים ופועלת לפיהם - מראש הממשלה ועד אחרון האזרחים.
הדיבר העשירי: תקווה. על אף הכל, מסרבים לוותר על התקווה. התקווה אינה אופטימיות עיוורת, אלא הידיעה שלמרות הקשיים, אנחנו חזקים מספיק להתגבר עליהם.
בכל שנה בחג הפסח, אנו מזכירים לעצמנו כי בכל דור ודור, כל אדם חייב לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים. השנה, זוהי מציאות חיה. כולנו יצאנו למסע, וכמו אבותינו, איננו נכנעים. אנו בוחרים לקום, לפעול, ולבנות עתיד טוב יותר לילדינו.
דור המייסדים של המדינה ידע לעשות זאת, וכעת זו המשמרת שלנו. כעת תורנו להוביל את התקומה. מול הכאב והחורבן, אנו מתחייבים לבנות מחדש. למען יקירינו שאינם עוד, למען חברינו שעדיין בשבי, למען ילדינו ולמען עתידהמדינה שלנו.
אופיר ליבשטיין ז"ל, שנרצח באותו יום שחור, אמר: "האור והטוב ינצח". זו אמונתו, זו אמונתנו, וזו בחירתנו - לבחור בחיים, לבחור בתקומה, לבחור באור.