בעוד שהצרכים מוערכים ב-31 מיליארד שקלים, התקציב שהוקצה עומד על פחות ממחצית - 15 מיליארד בלבד. גרוע מכך, אנחנו עדיין בשלב של דיבורים ותכניות. במקום לפעול, ממשיכים לדון.
במקביל, ההתעסקות סביב תפקיד ראש מינהלת שיקום הצפון נמשכת ללא הפסקה. הראשון הודח לפני שהתחיל, השני נכנס לתפקיד ביולי וכבר בספטמבר נמצא בדרך החוצה. כל זה בזמן שעשרות אלפי תושבים ממתינים לחזור לבתיהם. הפוליטיזציה של התפקיד והמאבקים בין משרדי הממשלה השונים על מי יוביל את השיקום רק מעכבים את התהליך שהיה יכול כבר להתחיל מזמן.
אני מבקש להציע גישה שונה לשיקום: העברת הסמכות והתקציב לשלטון המקומי.
למעשה, המלחמה כבר הוכיחה את עוצמתו של השלטון המקומי. כפי שציין מבקר המדינה, בעוד שהשלטון המרכזי התקשה להתארגן ולפעול, ראשי הרשויות המקומיות הגיבו באופן מיידי. הם יזמו הפעלה של כיתות כוננות, פינוי תושבים, גיוס מתנדבים ותרומות ועוד אינספור החלטות מיידיות בשטח.
במחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה נמצא כי 40% מהציבור סבורים שהרשויות המקומיות מתפקדות טוב ויעיל יותר מהממשלה, לעומת 8% בלבד הסבורים שהממשלה מתפקדת טוב יותר.
ההיכרות המעמיקה של ראשי הרשויות והצוותים המקצועיים עם צרכי השטח היא נכס יקר ערך בתהליך השיקום. הם יודעים איזה בית ספר נפגע קשה יותר, איזה כביש חיוני לפתוח ראשון, ואיזה אזור תעשייה דורש שיקום מיידי כדי להחזיר מקומות עבודה. מנגנוני השלטון המקומי יכולים להתניע תהליכים במהירות, ללא הבירוקרטיה המסורבלת של משרדי הממשלה.
בניגוד למשרדי ממשלה הפועלים כל אחד בתחומו, השלטון המקומי רואה את התמונה המלאה ומסוגל לתכלל פתרונות. ראש רשות יודע שאין טעם לשקם כביש אם מתחתיו התשתיות קרסו, או לבנות מחדש בית ספר אם אין תחבורה ציבורית שתגיע אליו. רק מי שנמצא בשטח יכול לקבוע מה באמת קריטי לתושביו.
נבחרי הציבור ברשויות המקומיות נבחרו ישירות על ידי התושבים להנהיג אותם, במיוחד בשעת משבר. רמת האמון של התושבים בהנהגה המקומית לרוב גבוהה יותר מאשר בפקידות הממשלתית המרוחקת. השלטון המקומי הוא עמוד השדרה של החברה הישראלית והוא הכתובת הראשונה לכל אזרח במדינת ישראל בכל תחום.
המשברים האחרונים, מהקורונה ועד המלחמה הנוכחית, הוכיחו כי הרשויות המקומיות למדו והשתפרו ממשבר למשבר. אם בקורונה הן נאלצו לפעול לעתים בניגוד למדיניות הממשלתית, במלחמה הנוכחית כבר ניתנה להן עצמאות רבה יותר, במיוחד בתחום החינוך. המוקדים העירוניים (106) התגלו כממשק חיוני וזמין עבור התושבים, והוכיחו את יכולת הרשויות להתמודד עם מצבי חירום.
בששת החודשים האחרונים צוותים גדולים של אנשי הצפון עבדו בהתנדבות מלאה על הכנת תוכניות עבודה מפורטות. רשויות מקומיות, ארגונים אזרחיים ומומחים מקצועיים התכנסו תחת אש בישיבות סדורות והכינו תוכניות מקיפות לכל תחומי החיים- מקהילה ורווחה, דרך חינוך ובריאות, ועד תיירות ותעסוקה. הם הכינו תוכניות עבודה מפורטות, עם תקציבים מדויקים וסדרי עדיפויות ברורים. כל אלו הוגשו לממשלה, אך עדיין ממתינים לאישור ולתקצוב. המשמעות היא שיש כבר עבודת מטה מקיפה- רק צריך לתת לרשויות את הכלים והמשאבים ליישם אותה.
אני מציע מודל שבו המדינה מעבירה את התקציבים ישירות לרשויות המקומיות, על פי מפתח שקוף וברור, תוך הגדרת יעדים ומדדי הצלחה. הרשויות יוכלו להשתמש בתקציבים אלה בהתאם לצרכים המקומיים, תוך דיווח שוטף למנהלת הצפון. מודל זה יאפשר גמישות תקציבית מקומית, חיסכון בעלויות תקורה, יצירת מנועי צמיחה מקומיים ושקיפות מלאה מול התושבים.
אמנם, כפי שהוכיחו משברי העבר, ממלחמת לבנון השנייה ועד הקורונה, עדיין קיימים פערים משמעותיים בין הרשויות החזקות לחלשות. ערים איתנות כמו תל אביב וחולון השקיעו עשרות מיליוני שקלים ממקורותיהן במיגון מוסדות חינוך, בעוד רשויות חלשות נאלצו להמתין לסיוע ממשלתי שהתמהמה. חלקן אף נאלצו לפנות לציבור ולגייס תרומות לצרכים בסיסיים.
זה בדיוק המקום שבו נדרשת התערבות השלטון המרכזי- לא בניהול פרטני של פרויקטים, אלא בהבטחת שוויון הזדמנויות לכל רשות לשקם את עצמה. יש לוודא שהרשויות החלשות יותר מקבלות לא רק תקציבים מספקים, אלא גם ליווי וחיזוק מקצועי שיאפשר להן להתמודד עם האתגרים.
השיקום הפיזי הוא רק השלב הראשון. התיירות בצפון, שהייתה מנוע צמיחה משמעותי טרם המלחמה, זקוקה לתמיכה מיידית. התיירות השאירה בצפון יותר מחצי מיליארד שקל בשנה לפני המלחמה, והמדינה נהנתה ממאות מיליוני שקלים בהכנסות ממיסים רק מענף זה. אם הממשלה לא תזרים כסף לשיקום התיירות, היא לא תקבל את המע"מ שלה ושאר המיסים, והכסף של התייר הישראלי ילך למדינות אחרות.
לצד התיירות, יש לחזק מחדש את כל מנועי הצמיחה האזוריים: היי-טק וטכנולוגיה, חקלאות, תעשייה, ואקדמיה ומחקר. הרשויות המקומיות מכירות היטב את הפוטנציאל הכלכלי של האזור שלהן ויכולות לפתח אותו באופן היעיל ביותר, בשיתוף עם המגזר העסקי המקומי.
העברת האחריות לשלטון המקומי משתלבת היטב עם מגמות עולמיות של ביזור סמכויות וחיזוק הדמוקרטיה המקומית. בעידן של אתגרים גלובליים ומורכבים, מדינות רבות מגלות שהשלטון המקומי מסוגל להתמודד טוב יותר עם משברים ולהוביל תהליכי התחדשות. ערים וקהילות חזקות הן המפתח לחוסן לאומי בעידן של אי-ודאות.
הגיע הזמן להפסיק עם הדיונים ולעבור למעשים. שיקום הצפון דורש פעולה נחושה ומיידית, וההיגיון מחייב שהשלטון המקומי יעמוד בחזית המאמץ. יש להעביר את הכספים שכבר הוקצו (15 מיליארד שקל) ישירות לרשויות המקומיות, עם הנחיות ברורות ומדדי ביצוע שקופים.
אמון בשלטון המקומי ומתן הכלים והמשאבים הנדרשים- זו הדרך הנכונה להחזיר את הצפון לשגשוג, לא רק כפי שהיה, אלא אף טוב יותר.
עשרות אלפי תושבים מחכים לחזור הביתה. הם אינם מחכים לעוד ועדות, דיונים ותוכניות. הם מחכים למעשים. בואו ניתן לשלטון המקומי, שהוכיח את עצמו במבחן התוצאה, להוביל את המהלך.
ד"ר אסף גסטפרוינד הוא חבר מועצת העיר חיפה ויו"ר דירקטוריון חברת יפה נוף.