בכל שנה לקראת יום האישה, מציינים בתקשורת, באירועים ובכנסים את הישגיהן של הנשים בזירות השונות, לצד הדרך הארוכה שעוד יש לעבור. מיד לאחר מכן, מגיעים לסטטיסטיקות ולמספרים העגומים: הנשים שנפגעו מאלימות בשנה החולפת, פערי השכר במשרות זהות ובכלל, והייצוג הנמוך של נבחרות ציבור ומנהלות בכירות ברשויות המקומיות, בכנסת, בממשלה ובמגזר העסקי. למרות שהשנה היא 2025 ונשים מהוות 51% מהאוכלוסייה.
הפעם, אני בוחרת להתמקד ברוח הנשית ולא בנתונים היבשים. הרוח הנשית שהוכיחה גם לאלו שפקפקו בכך, ש"חזקה מהרוח" איננו רק משפט בשיר, אלא המציאות שלא ניתן יותר להתכחש לה או להתעלם ממנה.
אילו רק היו מקשיבים לנגדת ו' מ-8200, שהתריעה וצלצלה בכל הפעמונים מפני האסון המתקרב, ולקצינה הנוספת ביחידה, שהתריעו מפני הסכנה הנשקפת ואף פירטו את תכנוני הפריצה בגדר ואת המסקנה המתבקשת, כחודש בלבד לפני המתקפה. אך המפקדים שלהן זלזלו בהתראותיהן ואף השיבו: "אלו פנטזיות".
רבות דובר ועוד ידובר על גבורת התצפיתניות בבסיס נחל עוז, שבמשך תקופה ארוכה התריעו בפני מפקדיהן, שוב ושוב, על אירועים חריגים בגזרה ועל סימנים מעידים להסלמה מתקרבת. בתגובה, נאמר להן ביהירות ובזחיחות, שהן "היסטריות" ואף איימו עליהן שיועלו למשפט אם ימשיכו "להפריע". אותה תגובה ידועה ומוכרת כנגד נשים שמטרתה להקטין ולהשתיק, מתוך התפיסה המופרכת שהן "רגשיות מידי", "פועלות מהבטן" ו"חלשות".
הסוף הכואב והטראגי ידוע לכולנו: ב-7 באוקטובר נרצחו באכזריות בבסיס נחל עוז 53 חיילות וחיילים, בתוכן 15 תצפיתניות. שבע תצפיתניות נחטפו ואחת מהן (רב"ט נועה מרציאנו ז"ל) נרצחה מאוחר יותר בשבי. המחיר הנורא של הזלזול בנגדת, בקצינה ובתצפיתניות, ועצימת העיניים אל מול האסון המתקרב.
מלחמת "חרבות ברזל" הפריכה את טענותיהם של אלה שהטילו ספק ביכולתן של נשים לתפקד כלוחמות וכמפקדות. נשים נלחמו באותה שבת ארורה בהגנה על יישובים בעוטף, כמפקדות וחברות כיתות הכוננות, בהגנה על בסיסים ובהדיפת מחבלים בטנקים. הן נלחמו והן נפלו, הן נפצעו ונחטפו לעזה כחיילות. הן נלחמו במלחמה רב זירתית כמפקדות ספינות, לוחמות יבשה, טייסות, מפעילות כטמ"מים בעזה, באיו"ש ובצפון. עוד תקרת זכוכית שנשברה.
רק לפני כחודש, עם שחרורן של התצפיתניות מהשבי האכזר, כן, אותן תצפיתניות "היסטריות" מלפני ה-7.10, עם ישראל כולו חזה בעוצמות הבלתי רגילות שלהן. הביטחון, החוסן הפנימי, השמירה אחת על השנייה לאורך כל תקופת השבי, והמנהיגות מעוררת ההשראה שהן מפגינות, המחישו את העוצמה הנשית בסיטואציה בלתי אפשרית.
נשים מהוות חלק משמעותי גם במאבק לשחרור החטופים. האימהות, הרעיות, הבנות וקרובות המשפחה האמיצות ניצבות בחזית הקשה והמורכבת לשחרורם מהשבי. עינב צנגאוקר, מירב לשם גונן, שלי שם טוב, עופרי ביבס, אביטל דקל-חן, לישי מירן, אלה בן עמי, כרמית פלטי קציר, ניבה ונקרט, איילת לוי, אביבה סיגל, עידית אהל וגיבורות נוספות שנכנסות אלינו מידי יום לסלון, ובעיקר ללב, הניעו ומניעות רבים בעם להצטרף למאבק החשוב לשחרור כולם.
אינסוף מחקרים נכתבו על תרומתן של נשים לניהול מדינות כמו גם בחברות עסקיות, על יכולתן לקבל החלטות קשות, ללמוד נושאים לעומק, לשתף וגם להביא תשואה לבעלי מניות. אציין רק נתון אחד, חשוב ביותר: בראש רשויות מקומיות, האחראיות כמעט על כל תחום המשפיע על חייהם של תושבי המדינה, עומדות כיום 16 נשים בלבד מתוך 258 רשויות!
ייצוג נשים, בכל זירה, בכל מקום, בכל שולחן קבלת החלטות, כן, גם בקבינט הבטחוני, הוא הכרח וערובה לקבלת החלטות טובות ואיכותית יותר. במיוחד לאחר אסון ה-7.10, כחלק מהשיקום והתיקון אנו מחויבים ומחויבות ליצור חברה ישראלית המאופיינת בגיוון, הכלה, אחריות, יסודיות, הטלת ספק וכבוד הדדי. נשים מוכרחות למלא כל תפקיד ולקחת חלק דומיננטי בכל צמתי קבלת החלטות. זהו צו השעה וזה בנפשנו.
הכותבת היא ראש המועצה המקומית תל מונד ויו"ר הוועדה לקידום שוויון מגדרי של מרכז השלטון המקומי