כבר 15 חודשים חלפו מאז האסון הנורא ההוא, המחדל שזעזע את אמות הספים של מדינתנו, שגבה מחיר דמים כבד כל כך, והוביל לחטיפתם של מאות אזרחים ולעקירה מביתם של אלפים, אך ועדת חקירה לא נראית אפילו באופק.
התירוצים חוזרים על עצמם: "זה עוד לא הזמן", "רק אחרי המלחמה" (יש מועד כזה?),"כן, אבל לא עכשיו ולא ועדת חקירה ממלכתית", "צריך להקים ועדה שתוסכם על כולם" (יש דבר כזה בישראל 2025?). אמירות ותירוצים שהולכים ונהיים אמינים פחות ופחות ככל שחולף הזמן.
כבר ברור לחלוטין לכל בר דעת שלמדינה אין כל רצון בוועדת חקירה, בוודאי שלא ממלכתית, והיא תבטל את האפשרות הזו בכל דרך.
מניסיוני כראשת המועצה האזורית עמק חפר, אני חיה את חשיבות הביקורת והשקיפות יום יום. את הצורך בבדיקה, בתיקון ובהסקת מסקנות, גם בהתנהלות השוטפת והרגילה. המועצה שבראשותי, כמו כל הרשויות המקומיות, נתונה לביקורת מתמדת - של מבקרת המועצה העצמאית, של משרד הפנים, של מבקר המדינה. כל החלטה, כל שקל, כל מינוי - הכול נבחן תחת זכוכית מגדלת. כך צריך להיות. זה מה שמבטיח שיפור מתמיד ואחריות מלאה. זה מה שמאפשר לנו לתקן טעויות, ללמוד מהן ולהתקדם קדימה.
בתפקידי, אני רואה איך מנגנוני הביקורת האלה, למרות שלעתים הם יכולים להיות מאתגרים ומכבידים, חיוניים לתפקוד תקין של מערכת ציבורית. הם אלה שמבטיחים שנשרת את הציבור בצורה הטובה ביותר, שנפעל בשקיפות, שנהיה ראויים לאמון שניתן בנו.
לידיעה שעל כל פעולה אנו נדרשים לתת דין וחשבון, יש משמעות לא רק בטוהר המידות אלא גם באמון הציבור כלפי המערכת השלטונית.
לכן קשה כל כך להאמין: איך ייתכן שבאירוע בסדר גודל כזה, הטראומה הלאומית הגדולה ביותר שידענו, אין כוונה לחקור באופן מעמיק ובלתי תלוי? הזמן דוחק. ככל שהוא חולף, כך יהיה קשה יותר לאסוף עדויות, לשחזר אירועים, להגיע לחקר האמת. פרטים חשובים עלולים להישכח, מסמכים ופרוטוקולים עלולים להיעלם. והיכולת שלנו להבין באמת מה קרה ואיך קרה - תלך ותפחת.
אני חושבת על המשפחות השכולות, שאיבדו את היקרים להן מכל. על החטופים שעדיין לא שבו הביתה ועל משפחותיהם החיות בסיוט מתמשך. על תושבי עוטף עזה. על כל אזרחי ישראל שאיבדו את תחושת הביטחון הבסיסית ביותר. כולנו זקוקים לתשובות. כולנו זקוקים להבנה מעמיקה ככל האפשר על כל מה שהתרחש.
תחקירים צבאיים או טלוויזיוניים, חשובים ככל שיהיו, אינם מספיקים. נדרשת ועדת חקירה ממלכתית, עצמאית, בלתי תלויה, שתחקור את כל ההיבטים - הצבאיים והמדיניים. ועדה שתוכל לזמן כל אדם, לדרוש כל מסמך, לחשוף כל אמת - ללא מורא וללא משוא פנים.
זו לא רק שאלה של אחריות ציבורית. זו שאלה של חוסן לאומי. חברה שאינה מסוגלת להתמודד עם כשליה, לחקור אותם ביסודיות ולהפיק מהם לקחים - היא חברה שמועדת לחזור על טעויותיה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את זה.
אני קוראת לממשלה - אל תדחו את הבלתי נמנע. הקימו ועדת חקירה ממלכתית עכשיו. רק כך נוכל לדעת שעשינו הכול כדי שאסון כזה לא יישנה. רק כך נוכל לבנות מחדש את האמון שנסדק. רק כך נוכל להביט בעיני ילדינו ונכדינו ולומר להם - עשינו כל שבידינו כדי שה-7 באוקטובר לא יחזור לעולם.
ועדת חקירה ממלכתית אינה רק דרישה.
זוהי חובתנו המוסרית. זוהי האחריות שלנו לא רק אל מול העבר, ומה שהתרחש, אלא בעיקר כלפי עתידה של מדינת ישראל.