השבוע נחשפנו למופע של אטימות כלפי משפחות החטופים שהתבקשו לקצר את דבריהן בשם "היעילות", במהלך אחד מדיוני הוועדות בכנסת. אם אנחנו לא מוכנים לשלם את המחיר כדי להחזיר את אלו שנחטפו ב-7 באוקטובר, כיצד נוכל לדרוש מדור העתיד של ישראל לשרת את המדינה?. אם לא נפעל בנחישות להחזיר את יקירינו, נאבד את התקומה המוסרית שלנו. עלינו לזכור את ערך קדושת החיים ולהבין שזו אינה שאלה של "אולי" - זו חובה
כראשת עיר ואם, אין לי הפריבילגיה לשתוק כשהערכים היסודיים ביותר של מדינת ישראל מופקרים בצדי הדרך. השבוע שוב נחשפנו לאטימות מצד הנהגת המדינה, כאשר חבר הכנסת דוד ביטן ביקש לקצר את דברי משפחות החטופים בדיון באחת מוועדות הכנסת. במקום להקשיב ולעמוד לצד הכאב שלהן, מצאו את עצמן המשפחות מצונזרות בשם "היעילות". ההנהגה חייבת להבין את גודל השעה. אם לא נפעל בנחישות להחזיר את יקירינו, לא תהיה למדינה הזו תקומה מוסרית.
נאמר זאת בפשטות: אם איננו מסוגלים לשחרר 101 ישראלים שנחטפו ממש מתחת לאפנו ונמצאים במרחק של קילומטרים ספורים, איזו הצדקה יש לנו לחיות בארץ הזו? אם איננו מוכנים לשלם את המחיר כדי להחזיר את אלו שנחטפו, כיצד נוכל לדרוש מדור העתיד לשרת את המדינה בצבא ובחיים האזרחיים? אם לא נעמוד לצד המשפחות השבורות, איך נוכל לעמוד מול עצמנו ומול ערכינו? רוב הציבור הישראלי מוכן לשלם את המחיר הדרוש - ובלבד שנחזיר את כל החטופים הביתה.
כאמא לבנות וחתנים המשרתים את המדינה במילואים ובסדיר, אני גאה בהם ובתחושת השליחות שמניעה אותם. הם עוזבים את הבית ואת המשפחה בכל פעם שמגיעה הקריאה, מתוך אמונה בערכים שעליהם גדלנו: ערבות הדדית, אהבת הארץ והמחויבות לשמור עליה. כך הם מסבירים גם לילדיהם כשהם בבית, על משמעות הדגל ואהבת המולדת.
אלה הערכים שאנו מנחילים לדור הבא, שגם הוא יגיע ליום שבו ילבש מדים וישים על כתפיו את האחריות הזו. כל אחד בתורו ממשיך את השליחות הזו, מחבר את הסיפור האישי שלנו עם הסיפור הלאומי, בתקווה שילדינו יזכו לגדול במדינה בטוחה, חזקה ומלאת תקווה שנבנתה על אהבה, הקרבה ואמונה בכוחנו המשותף.
עלינו לזכור את ערך קדושת החיים ולהבין שזו אינה שאלה של "אולי" - זו חובה. זהו מבחן הערבות ההדדית, המבחין בינינו לבין אלה הרואים בחטופינו קלפי מיקוח בלבד.
כמנהיגים בשלטון המקומי, גם לנו יש תפקיד בהשמעת קולן של המשפחות
מראשית המלחמה פעלנו בגני תקווה ובשלטון המקומי למען משפחות החטופים. יחד עם ראשות רשויות נוספות, דרשנו את השבתן של התצפיתניות ושל כל יתר החטופים והחטופות. בכיכר העיר הוצב פסנתרו של החטוף אלון אהל, מתנגן לזכרו ולכבודו, מסמל את התקווה לשובו ואת זיכרוננו הבלתי מתפשר. בגן השלום והאהבה ערכנו שולחן שבת ציבורי, בו התחייבנו לשאת את כאבן של המשפחות כחלק מהאחריות המוסרית שלנו כקהילה.
כמנהיגים ומנהיגות, חובתנו לחבר את הציבור למאבק ולהבהיר לכל אדם במדינת ישראל שמאבק המשפחות הוא מאבק על דמותה של החברה הישראלית. נעמוד לצד המשפחות, נתמוך בהן בכל הכוח ולא ניתן להן לשכוח שיש מי שנלחם עבורן.