זהו, נגמר הקיץ, עברו החגים. צלצול פעמוני בתי הספר חזרו להישמע ברחובות הארץ, אנשים הולכים וחוזרים לאיטם לעבודה, בטלוויזיה משודר עוד ריאליטי אוכל חדש - שמבטיח "עונה כזו עוד לא ראיתם". אתם יודעים - שגרה.
מה לא נכתב כבר על השנה שחלפה? שזו הייתה השנה הכי מאתגרת מאז קום המדינה? שנפלנו מהר מידי בקונספציה? נראה שמעולם הברכה "תכלה שנה וקללותיה" לא הייתה נכונה יותר: אלפי משפחות פונו מבתיהם, רבים אחרים נוספו למשפחות השכול. פצועי צה"ל, בגוף ובנפש, מתחילים את המסע הארוך למען שיקום. הציבור הישראלי מחכה, משתוקק, לחזור לשגרה המשעממת.
אבל אנחנו לא שם. עדיין יש משהו כבד באוויר. קשה לנשום. החברה הישראלית הורגלה למעבר החד בין עצב לשמחה, בין דמעה לצחוק, פעם בשנה: במעבר בין העצב העמוק של יום הזיכרון לשמחה הגדולה של יום העצמאות.
אולם מאז ה-7 באוקטובר הארור, אנחנו חווים כמעט על בסיס שבועי, לעיתים יומי, את רכבת ההרים הרגשית ומשוגעת הזו: בין שחרור חטופים לנפילת לוחמים, בין הצלחה מבצעית להודעת "הותר לפרסום" נוספת. עוד יום, עוד שבוע, עוד חודש, טבעה של הנפש האנושית להתרגל למצבים לא נורמליים, וצריך להגיד את האמת המפחידה - גם אנחנו, כולנו, התרגלנו.
התרגלנו לאזעקות, התרגלנו לאיום המתמיד, התרגלנו להצהרת דובר צה"ל בשעה 20:00. התרגלנו שמדינת ישראל מתחילה בחדרה ונגמרת, לצערי, אצלנו בגדרה. והכי חמור: התרגלנו שכבר מעל שנה 101 חטופים וחטופות נמקים, אין מילה אחרת לתאר את זה, בשבי של ארגון הטרור הרצחני - החמאס.
אי אפשר שלא לתהות שדווקא המספר הבלתי נתפס של החטופות והחטופים הוא זה שגרם לנו "לנרמל" את המציאות הלא נורמאלית. בעבר - עבור חטוף אחד המדינה התהפכה. היום, הכמות הרבה של החטופים, מורידה את הנושא מסדר היום.
גם אצלנו, במושבה, מחכים בצפייה לחזרתם של עומר ונקרט, מתן צנגאוקר, איציק אלגרט וגדי מוזס ולעוד 97 החטופות והחטופים. 101 שמות, 101 עולמות, 101 משפחות שכבר שנה עולמן חרב עליהן.
אסור לנו להתרגל. אסור לנו לחזור לשגרה. אנחנו חייבים למצוא דרך להפוך את "התפילה לשחרורם המהיר" למעשה, לפרקטיקה.
נשאלת השאלה מה אנחנו יכולים לעשות? איזה צעד כבר אנחנו, בזירה המקומית, יכולים לתרום לשחרורם המוקדם של החטופים? שהרי אנו לא מנהלים את יחסי החוץ של ישראל. אנחנו לא מנהלים את המשא ומתן לשחרורם.
אנחנו יכולים ומשתמשים בכוח של הדבר שאנחנו הכי טובים בו - קהילה. להפוך ביטויים כמו "ערבות הדדית", "דאגה לאחר" ו- "ואהבת לרעך כמוך" לתוכנית פעולה שתקל על משפחות החטופים תשאיר את הסוגייה בראש סדר היום הציבורי ותסייע בסופו של דבר לשחרורם.
קהילה היא לא רק אוסף של אנשים - היא משפחה מורחבת. היא המקום שבו אנחנו מתאגדים, תומכים אחד בשני ומחזיקים זה את זה ברגעים הקשים. כשאנחנו נלחמים על החטופים שלנו, אנחנו לא רק מתמודדים עם כאבנו הפרטי, אנחנו מחזקים את התודעה הקולקטיבית שלנו. האחדות שלנו מעידה על עוצמתנו — כל פעולה, כל מחווה, כל מילה שאנחנו אומרים, מחזקים את הרשת הרגישה הזו של תמיכה ואהבה. כשאנחנו מדברים יחד, אנחנו משמיעים את קולם של החטופים, מביאים את סיפוריהם לתודעה הציבורית ומחזקים את התקווה שלהם, ושלנו, לחזרה מהירה הביתה.
אנחנו בגדרה גאים מאוד בקהילה שלנו בשגרה וגם בחירום. מאז ה-7/10 התגייסה הקהילה כולה לפעילות התומכת בשחרורם של החטופות והחטופים. משמרות מחאה בכבישים הראשיים באזור, מיצגי תמיכה בחטופים, כיכרות עם כיסאות מיותמים, הצבע צהוב בכל מקום. מיזמים פרטיים של תושבות ותושבים עוטפים את המשפחות בתמיכה כספית ומוראלית.
לאורך כל החודש האחרון, בתקופת החגים, המועצה המקומית הציבה שולחן חג מלא עם תמונות החטופים עליו. המיצג שיבש את הכניסה השוטפת לבניין המועצה אך גם הוביל למטרה יותר חשובה - צביטה בלב בכל מי שעובר ורואה אותו. צביטה בלב שמשאירה את הנושא על סדר היום, צביטה שדואגת לכך שלא נתרגל. בנוסף, אנחנו מניפים בשגרה את הדגל הצהוב ליד דגל ישראל. כמו כן, בכל אירוע ציבורי אנחנו משאירים כסאות פנויים. כל אלה נועדו להעביר למשפחות החטופים מסר - אנחנו איתכם.
"הביחד ננצח" המפורסם, יביא לשינוי רק אם נהפוך אותו מקלישאה יפה למעשים בפועל. זו החובה שלנו, כל אחד וחלקת האלוקים הקטנה שלו כדי להשאיר את הנושא בראש סדר היום הציבורי ולהבטיח שלא נתרגל עד שכולם יחזרו. מי ייתן שכל החטופות והחטופים יחזרו בהקדם לביתם, שהסיכה הצהובה תרד מדש חולצתנו ותישאר מזכרת רחוקה. רק אז, שכולם יחזרו - יסתיים אותו יום, שלא נגמר, ה-7/10.