כבר תקופה ארוכה שאנחנו שומעים אמירות והצהרות על ניצחון מוחלט, על כך שעם ישראל חי ושביחד ננצח. אלא שצריך לומר באופן חד וברור: אם החטופים שלנו לא ישובו, עם ישראל לא יהיה חי - בוודאי לא נושם כפי שצריך - לא מאוחד ובטח שלא מנצח.
מעבר לאסון הנורא ולטראומה שבהם כולנו נמצאים מאז ה-7 באוקטובר, השנה הדגישה עוד יותר כמה מהרעות החולות במדינה שלנו. אחת מהן היא הזמן. רק תנו לו לעבור ודברים יישכחו, יתמוססו, אולי אפילו ייעלמו. אפשר למתג מחדש, לתת שמות אחרים, להשכיח כישלונות עם הצלחות צבאיות. השנייה היא התעלמות. לעצום עיניים, לדשדש, להתחמק. זמן והתעלמות, והבעיה כבר תחלוף לה.
הנה כי כן: כל ההפגנות, המיצגים, העיצומים והשביתות, הקריאות הנואשות במשך יותר משנה, כל מאות האלפים והמיליונים, לא עשו דבר.
כאן בעמק חפר, הרשות שבראשה אני עומדת, לא הייתה כיכר שלא נצבעה בצהוב. לא היה שבוע ללא הפגנות ומחאות. בכינו, צעקנו, כאבנו.
הילדים שלנו שואלים אותנו: איך זה יכול להיות שהם עדיין לא כאן? אין לנו תשובות. ברור: אין פתרון קסם. אנחנו מתנהלים מול אויבים שאין מרושעים מהם. צריך לעבוד קשה. צריך לוותר הרבה. צריך לרצות מאוד. אבל איכשהו, בנושא החטופים נראה שהמאמץ לא גדול מדי. גם לא הרצון. תמיד נמצא הסבר או תירוץ או התעלמות. והזמן? הוא יחלוף ויהיו דברים חשובים יותר.
אז זהו, שלא. כפי שלמדנו ב-7.10, יש דברים שהזמן וההתעלמות לא יכולים לפתור, והם יתפוצצו על כולנו. על החברה שלנו. יש דברים שאסור לקבל בשום אופן וחייבים להמשיך לזעוק אותם יום יום עד שייפתרו.
גם עכשיו - יותר מתמיד, עכשיו! - צריך לזעוק אותם, בראשית נובמבר 2024, יותר משנה אחריי. כשמי יודע כמה חטופים - שנמצאים בתנאים מחרידים ממש - חיים וכמה יצליחו לשרוד את היום הקרוב. את השבוע הקרוב.
הצבא שלנו התאושש, חי, מנצח. ההישגים שהביא עצומים, ונראה כי רוב ככל המטרות הצבאיות הושגו. רק מטרה אחת לא הושגה: החטופים שלנו. ואת זה אסור לקבל, אסור לנרמל, אסור לטשטש. ממש כמו בשדה הקרב, על הממשלה לעשות הכל, בכל דרך, כדי להשיבם, וכן: גם לוותר ויתורים כואבים. אפילו כואבים מאוד.
כי מעבר לנושא האנושי הברור, החזרת החטופים נמצאת בלב הערכים הבסיסיים ביותר של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית. כואב לראות איך הערבות ההדדית שאפיינה תמיד את ישראל, שמאפיינת כל כך את החברה שלנו במלחמה הזו, לא קיימת בכל הקשור לסוגיית החטופים.
אלינו בעמק חפר הגיעו אנשים שתלשו והשחיתו שלטים שתלינו, המועצה ותושבים, בקריאה להחזרת החטופים. רק השבוע צפינו באיומים במכות (!) על עינב צנגאוקר, אישה אצילה ואמא שעושה כל מה שהיא יכולה, באופן מעורר השתאות וכבוד, כדי שיקרה המובן מאליו - מתן בנה האהוב שנחטף ישוב הביתה.
האם זו החברה שאנו רוצים לחיות בה? האם זוהי אחדות? האם זוהי ערבות הדדית? האם ייתכן שמדינת ישראל השתנתה עד כדי כך, שחיי חטופים - שנלקחו מביתם ומבסיסיהם, שהופקרו כך, נמצאים בוויכוח?
ואם לא מספיקה הזווית ההומנית והמוסרית הברורה כל כך, אם לא ברורה מצוות פדיון השבויים שתמיד הייתה ערך עליון בעם היהודי, גם זאת צריך לומר: החזרת החטופים קריטית לחוסן הלאומי ולאמון הציבור במוסדות המדינה. יש לה היבטים חברתיים, ביטחוניים ואסטרטגיים. היא תשדר מסר ברור שהמדינה אינה מפקירה את אזרחיה.
היא תחזק את תחושת הביטחון והסולידריות החברתית שדרושה לנו כל כך. היא אפילו תעצים את התמיכה הבינלאומית ממדינות המערב, ותדגיש את מחויבותה של מדינתנו לערכים הומניטריים ולזכויות אדם בסיסיות.
בלילות, כמו רבות ורבים כל כך, אני מתקשה להירדם. אני חושבת עליהם במנהרות, על ההתעללויות, על הרעב, על הפחד, על האלימות המינית, על הגעגועים. על הייאוש.
הטראומה הבלתי נתפסת של החטופים ובני משפחותיהם מעמיקה עם כל יום שחולף. ההשפעות של הטראומה הזו - אפילו אם כולם ישובו מחר - ילוו לא רק אותם, אלא את החברה הישראלית כולה עוד שנים ארוכות.
האופן שבו המדינה מטפלת בסוגיית החטופים ישפיע על תפיסת הביטחון, על השירות הצבאי של צעירים ישראלים בעתיד (איך אפשר יהיה לצפות מילדים בני 18 להתגייס ולצאת לקרב, או מהורים לשלוח את ילדיהם לצבא, בידיעה שהמדינה לא עושה הכל, אבל הכל, כדי להחזירם הביתה לאחר שנחטפו?). המשך המצב הנוכחי עלול להוביל לקרעים חברתיים עמוקים עוד יותר, ולאובדן עוד יותר אמון במערכת הפוליטית, לייאוש.
החזרת החטופים אינה שאלה. זהו מבחן.
מבחן ערכי ומוסרי שתוצאותיו יעצבו את דמותה של החברה הישראלית לשנים רבות קדימה.