אם יש יום אשר שינה לרובנו את החיים מקצה לקצה זה אותו בוקר של ה 7.10.
רבים מאיתנו עוד לא מעכלים, לא יודעים להסביר במילים את השינוי שחל בהם, אבל אין אחד שיכול להגיד כי הוא אותו האדם שהיה לפני אותו יום ארור ונורא.
ככל שעברו השעות, ככל שהגיעו עוד סרטונים ותמונות מזוויעות, הבנתי גם אני כי קרה פה דבר בסדר גודל היסטורי, אסון שלא ידענו כמותו מאז השואה, אירוע מכונן ששינה את כללי המשחק ברמה הלאומית, ואת חייו האישיים של כל אחד ואחת מאיתנו.
אני זוכר שמייד לאחר שקיבלתי את הידיעה המרה בערב ה 7.10 על נפילתו של עומרי פיירשטיין ניב ז"ל, בנה של סגניתי אור לי, אמרתי לעצמי, חייך הולכים להשתנות, לא יכול להיות שמאות ואלפי ישראלים נרצחים ונחטפים ככה, בשנייה אחת, והעולם, כולל שלך, יישאר כמות שהוא.
לא ממש הבנתי מה יהיה השינוי , אבל ידעתי, שינוי יהיה, והוא אכן קרה.
המהירות בה אדם מאבד את חייו, הערעור בביטחון האישי ובפרט כשאתה בבית שלך, בשבת בבוקר, בחג, הוריד אצלי אסימון שאמר, מעתה והלאה, אתה חי ומתנהל, אך ורק על פי המצפון שלך, האינסטינקטים שלך, היושרה והלב.
הבנתי שאין יותר מקום בחיים למשיכות זמן, לדחיית חלומות ומטרות, לשימור מערכות יחסים לא בריאות או להבדיל, סכסוכים מיותרים ונתקים ארוכים מאנשים אהובים.
המראות קורעי הלב של משפחות שלמות שנכחדו, של יישובים שנמחקו ונשרפו, חידדו אצלי את הצורך באחדות בעם, בהבראת החברה הישראלית באופן מיידי, את חשיבות ועוצמת הביחד בכל יישוב ויישוב, את הביטחון והרוגע שיכולה חברה וסביבה קרובה להשרות על אנשים שקשה להם במצבים כאלו ואת מה שכולנו יודעים תמיד אבל נוטים לשכוח: למשפחה והחברים הקרובים, אין תחליף.
השינוי המשמעותי ביותר שעשיתי ביום זה היה להחליט כי אינני שותק יותר, הן כראש עירייה והן כאדם פרטי.
כשאתה רואה אסון כזה, כשאתה מבין כיצד הגענו אליו, אתה מבין כי אין יותר אופציה של שתיקה, של הדחקה, של הליכה עם הזרם.
החלטתי כי לא אשתוק יותר כשאראה פוליטיקאים שטובת העם והמדינה איננה במקום הראשון בסדרי העדיפות שלהם, לא אשתוק לשיח אלים ומתלהם, לא ליוהרה וזלזול ולא להחלטות אסטרטגיות, מקצועיות, תקציביות, גרועות אשר יסכנו את החברה הישראלית, יקבעו עוולות ומצבים שבגינם הגענו עד הלום, ויימנעו מאיתנו להבריא, לחזור לערכים עליהם הוקמה המדינה ושעליהם גדלנו, ערכים של עבודה עברית, התנדבות, ערבות הדדית, לקיחת אחריות ועוד ועוד.
לכל אלו לא אשתוק ועל כל אלו אלחם ואביע את עמדתי ודעותיי, זה גם מה שמצופה מכל נבחר ציבור, מכל אדם במדינה.
שינוי חשוב ואחרון, מבורך לא פחות, אותו עברתי ועל כך אני שמח: הדעה שלי על הנוער, הדור הצעיר שגדל פה בשנים האחרונות, השתנתה לטובה.
היתה זו גאווה גדולה, התרגשות עצומה לראות את הלוחמים והלוחמות שלנו, דור צעיר של גיבורים וגיבורות, איזו הקרבה, איזו אחוות לוחמים, אומץ ואמונה בצדקת הדרך.
עם ובלי טיק טוק, הדור החדש לא נופל מאף דור קודם, זו בשורה משמחת ומעוררת תקוות גדולות.