שלושה מיליון שמונה מאות ושניים עשר אלף ושבע מאות שלושים ואחד בעלי זכות בחירה מימשו את זכותם הדמוקרטית, ויצאו להצביע בבחירות האחרונות שהתקיימו ב-193 עיריות ומועצות מקומיות וב-43 מועצות אזוריות. מצביעים אלה מהווים כ-54% מכלל בעלי זכות הבחירה. זהו מס' חסר תקדים, בהתחשב בנסיבות המיוחדות בהן התקיימו הבחירות.
בחירות שנדחו פעמיים ממעודן המקורי, מערכת בחירות ארוכה עם קמפיינים קצרים בצל המלחמה ובתנאי אי-וודאות קיצונים. מתמודדים ש"מהלכים על ביצים" כי "לא נעים" לנהל קמפיין בחירות כשהתותחים רועמים והדי המלחמה נשמעים בכל הארץ. סביר להניח שמערכת הבחירות הייתה מתנהלת, אם היו אלה ימים שבשגרה, בצורה אחרת, אך ברוב המקומות מערכות הבחירות התנהלות ברגישות ובזהירות.
תוצאות הבחירות מראות בוודאות כי, לאנשים אכפת וחשוב מהמקום בו הם חיים ביום יום; מהסביבה שלהם, השכונה, הקהילה, מהחינוך, הניקיון, התשתיות והסדר הציבורי - אלו הם החיים עצמם.
אך עם זאת, לאחר ה-7 באוקטובר 23 נראה כי תפקידיה של הרשות המקומית משתנים וכך גם סדרי העדיפויות של העירייה. ראשי הערים וחברי המועצות צריכים להבין שתפקידם וסדרי העדיפויות של העירייה חייבים להשתנות והם מוכרחים לעצב סדר יום חדש.
הצורך במתן דגש ותקציבים לנושאים "רכים" על פני השקעה בתשתיות ובפעולות פיזיות עולה, ועוד יעלה, לאור המצב החברתי והלאומי. התמיכה במשפחות הלוחמים והלוחמות, סיוע למשפחות שכולות ומשפחות הפצועים, החזרת העסקים הקטנים המקומיים לפעילות, טיפול בילדים ובני הנוער - אין עיר שהמלחמה לא נגעה בה, במיוחד בישובים שמנהלים אורח חיים קיהלתי הרחק מישוב האם שלהם (וזה עוד לפני שדיברנו על ההשלכות של פתיחת חזית לחימה נוספת בצפון).
מרבית אזרחי ישראל איבדו את האמון במוסדות המדינה ב-7 באוקטובר. אך העוגן היציב שנשאר זאת הקהילה והרשות המקומית, שברוב המקרים, המשיכה לתפקד ונכנסה לנעליה של המדינה, איפה שהיא לא הייתה. אחוזי ההצבעה בבחירות מוכיחות את האמון שהתושבים רוחשים לרשות המקומית ועל כן באו להצביע - ולהשפיע.
הפילוג והשיסוי שהיה ערב המלחמה בחברה הישראלית, התחלף במפגן סולידריות וסיפורי אחווה במרחב המקומי. קהילות שמסייעות ותומכות בנשות המילואימניקים, קבוצות תמיכה לילדים אחרי שעות הלימודים, בני נוער שמסייעים בשירותי בייביסיטר לילדי הלוחמים ועוד ועוד. דווקא בשעת משבר, אנשים צריכים מסגרת יציבה. מסגרת תומכת שתעניק להם ביטחון במקום שבו הוא אבד ושלא ירגישו שהכל מתפרק. הקהילתיות היא הכוח לאיחוי השסעים והשבת האמון בבני האדם, במדינה ובמערכותיה.
על ראשי הערים החדשים, וגם הוותיקים, לחזק ולהעצים את הקהילות שנבנו במהלך החודשים האחרונים ברחבי הרשות שלהם. לקיים ערוצי תקשורת שוטפים ודיאלוגים מתמידים עם התושבים על מנת לוודא שהצרכים של התושבים מקבלים מענה, ולא שנפגשים איתם רק בעוד חמש שנים.
השיח הפורמלי וא-פורמלי כיום מתנהל בצורה קלה ופשוטה יותר, אודות לפלטפורמות של המדיה החברתית. העיריות מחויבים להיות שם - באינסטרגם ובטיקטוק, בפייסבוק ובטוויטר. בני נוער שבני 12 היום, הם כבר יהיו בעלי זכות בחירה בבחירות הבאות.
ראשי הרשויות עתידים להיכנס למשרות שלהם עם סוללה של יועצים מקצועיים ובעלי תפקידים אשר באים לממש את המדיניות, ולהוציא אל הפועל את ההבטחות של מערכת הבחירות. אבל יש יועצים לא פחות טובים ויותר זולים - התושבים עצמם. הם מכירים את הבעיות והמצוקות ולא פעם את הפתרונות, ממקור ראשון, מהשטח. תקשיבו לעצות שלהם זה בחינם. דיאלוג קבוע עם התושבים באמצעות שולחנות עגולים, מפגשי תושבים, דלת פתוחה ופניות בדיגיטל, יכולים להבטיח הוצאה לפועל ומימוש קל יותר של תוכניות הרשויות, למנוע חיכוכים בעתיד ולהסיר התנגדויות לתוכניות של הרשות.
אמון וקשר עם תושבים לא בונים ביום אחד ולא במס' חודשי בחירות. זהו התהליך ארוך ומתמיד שנבנה בצעדים קטנים, אך בטוחים. לקשר שנבנה עם הציבור, עם השכונות והקהילות לאורך השנים, לרוב יש לו תגמול מבטיח יותר בעתיד לבוא. המנהיגות המקומית של ראשי הערים היא מסד חשוב בבניית הביטחון החברתי וקהילתי של התושבים. זהו צו השעה לרתום את התושבים, להקשיב להם ולבצע.
הכותבת היא יו"ר ובעלים של חבר CR קשרי קהילה