זה אולי ישמע לכם קצת מוזר להתייחס ככה לחטיף, אבל עבורי תפוצ'יפס הוא לא "עוד חטיף". עבורי, המותג הזה מגלם בתוכו את הישראליות היפה והטובה, תעשייה כחול-לבן, חקלאות מקומית, חיזוק הפריפריה וההתיישבות הקיבוצית בעוטף. חטיף תפוח אדמה שכולנו גדלנו עליו ושגורם לכולנו לחייך.
רק לפני חודש התכנסנו בנחל עוז כדי לחגוג ולהוקיר את חקלאי האזור שמגדלים עבורנו תפוחי אדמה, ואת התעשיינים מהקיבוץ, דור המייסדים, שהחל אי שם לפני 50 שנה את התעשייה בנגב הדרומי. חגגנו חקלאות ישראלית מקומית, ונתנו במה לסיפור שמאחורי החטיף, לאיפה שהכל מתחיל - בשדה וביזמים מנחל עוז.
אנחנו נמצאים רק חודש אחרי אותו אירוע חגיגי ומשמח, ואותו שדה, שבכל יום אחר מלא חיים - נבזז ונשרף, והקיבוץ שוקק החיים - הפך לשדה קטל.
הסיפור של מפעל המלוחים של שטראוס בשדרות, שזור בסיפור תושבי יישובי העוטף והחקלאים. יש לנו כ-500 עובדים.ות ומנהלים.ות שעובדים או מתגוררים בדרום וביישובי העוטף. אנחנו עובדים עם 19 מגדלי תפוחי אדמה מאזור הנגב המערבי, יטבתה, רוחמה, דביר ועוד, שמספקים לנו את חומר הגלם לחטיף האהוב. מעולם, על אף סבבי מטחי הטילים החוזרים ונשנים - לא חשבנו למקם אותו באזור אחר בישראל.
המרחק בין המפעל לבין השדות שבהם גדלים תפוחי האדמה - הוא קילומטרים בודדים, ושניהם מאוד קרובים לרצועת עזה. מרחק שבבוקר של אותה שבת ארורה נמחק.
חווינו לא מעט תהפוכות במפעל המלוחים, אבל מעולם המרחק הזה שבין הרוע המוחלט ששורף, טובח, הורס ורוצח, לבין הטוב של השדות, שמגדל ומצמיח ומאפשר חיים, לא נראה רחוק כל כך. הדואליות הזו עלולה ויכולה לייאש. אבל לא אותנו.
מהי 'תעשייה ישראלית'? מפעל החטיפים המלוחים שלנו הוא תעשייה ישראלית. והוא לא עוד מפעל. זהו עורק חיים משמעותי עבורנו בשטראוס וגם עבור חקלאי ותושבי העוטף. אנחנו חלק מהותי בתוך אותה קהילה של אוהבי הארץ שעושים ופועלים למען "הצמחת הדרום" ואנחנו עושים את זה מתוך אמונה בדרך, ומתוך ציונות ערכית ושורשית. חלק מהחקלאים עובדים איתנו מעל ל-20 שנה והם חלק בלתי נפרד מאתנו.
ככה אנחנו פועלים. אנחנו מבינים שכדי להצמיח, להתפתח ולנהל קשרים משמעותיים, ממש כמו כל מערכת יחסים - עלינו להיות מוטמעים ולהיות חלק אורגני מהקהילה, ולא רק "לעבוד" בה. זהו חלק ממודל השותפויות שלנו בחברה. ולכן הקשר שלנו עם חקלאי הדרום הוא אינטגרלי במובן העמוק ביותר. אותם חקלאים היו נצורים תחת הזוועה הזו, חלקם איבדו את יקיריהם, חלקם נמצא באי וודאות נוראית שכן יקיריהם נחטפו ויש גם שנפצעו. הקרע והכאב עמוקים וחדים.
העובדים שלנו מחוברים לחקלאי יישובי העוטף כבר שנים רבות. זו לא עוד שותפות עסקית, ולא עוד עבודה, חקלאי העוטף הם חברים שלהם. זמן קצר אחרי שהחקלאים התפנו מהעוטף, שניים מהעובדים שלנו נסעו לבקר אותם עם רכב מלא במוצרי מזון, כדי לחבק ולחזק ברגעים הקשים.
אחד מהחקלאים סיפר שהיה עם המשפחה בממ"ד והחזיק את הדלת במשך שעות ארוכות, בזמן שהוא מדמם ומסייע לאשתו הפצועה. הוא התעורר בבית החולים וסיפרו לו שבתו שהייתה איתם שרדה בעוד אשתו ובנו נרצחו.
ויש את יעקב שלנו, שנלחם בגבורה כחלק מכיתת הכוננות של קיבוץ עלומים והציל את חייהם של רבים, בזמן שאחיו שחף ז"ל, נרצח בכפר עזה.
ויש את יענקלה כהן, בן ה-89, תושב קיבוץ נחל עוז, מי שהמציא את התפוצ'יפס לפני כ-50 שנה ואחראי לרוב גידולי השדה של הקיבוץ, סיפר שהיה בממ"ד באותה שבת. כל אותן שעות, הוא ואשתו שרה ישבו חיכו שמישהו יציל אותם משם.
יענקלה שרד. אבל רבים מידי לא.
אחרי 4 ימים שהמפעל היה סגור, חזרנו לייצור. חזרנו לייצר עם עובדים ומנהלים שיש מתוכם שאבדו בן או בת משפחה בטבח, יש עובדים שביתם נהרס מפגיעת רקטה, יש שהיו נצורים בממ"ד עם מחבלים מסביב במשך שעות ארוכות, כאשר רובם ככולם נמצאים תחת ירי מטחי הטילים הבלתי פוסק.
כמה קשה המכה הכל כך אנושה במקום שבו הרגשנו בטוחים. פני הרוע הטוטלי.
במהלך אותה שבת ה-7 באוקטובר, הכל השתנה וכלום כבר לא יהיה אותו הדבר. בטח שלא עבור תושבי העוטף. הפחד נוכח. העובדים שלנו נפגעו וכך גם החקלאים שאיתם אנחנו עובדים. משפחות נרצחו, נטבחו, נעלמו, נחטפו. המפעל שלנו, על כל שרשרת הערך שלו, והאנשים והנשים שכל כך יקרים לנו, מהווים מיקרוקוסמוס של אותם חזיונות ביעותים שניבטים אלינו בשבוע האחרון ממסך הטלוויזיה.
אבל, על אף הפחד והכאב הגדול - אנחנו מגויסים. חלק מהעובדים שלנו מגויסים למילואים, ואנחנו, ביחד עם המפעל שלנו, מגויסים להמשיך ולהניע את גלגלי התעשייה הישראלית.
לפני כשנתיים, יצאנו עם תפוצ'יפס במהלך שיווקי 'תפוצ'יפס, חיוך שמתחיל בשדה'. בהובלתו של עמוס לביא, חקלאי שלנו מקיבוץ נירים. גם עמוס ואשתו שבחודש התשיעי היו נצורים בממ"ד שעות ארוכות. הם שרדו.
הימים כרגע הם ימים נוראים, אך כגודל הקושי כך גודל הרוח של העם הזה. כולי תקווה ואמונה, כי החקלאים שלנו יחזרו להיות בטוחים, כך שיוכלו להפריח את העוטף, לעבד את השדות, לזרוע, לגדל, להצמיח ולאסוף תפוחי אדמה, כך שהחיוך יחזור לשדה ותפוחי האדמה של תפוצ'יפס יחזרו להיות משם.
מפעל המלוחים הוקם דווקא בשער הנגב, מתוך רצון לפעול בקרבת החקלאים המקומיים ולחזק את אזור הדרום. השבוע הוא חזר לייצר והוא ימשיך עוד שנים ארוכות.
הכותבת, אריאלה שיפנבאור וייס, מנכ"לית חטיבת המלוחים של שטראוס