ביום שבת התעוררנו לתוך חלום בלהות. צבטנו את עצמינו ולא האמנו. התסריט המסויט שאף אחד מאיתנו לא האמין שיכול אי פעם לקרות התממש לנו מול העיניים- קרוב לאלף נרצחים, אלפי פצועים, למעלה ממאה חטופים. מחבלי החמאס לא על הגדרות, אלא על דלתות הממ"דים אל תוך מדשאות הקיבוצים בעוטף עזה ובחוצות הערים שדרות ואופקים. לראות ולא להאמין - אסון לאומי שלעולם לא ישכח.
הגופות עוד לא התקררו, הדם רותח והנפש פצועות ומצולקות, אבל זה לא הזמן לוועדות חקירות, מסקנות חותכות ו"עריפת ראשים". גם זה עוד יקרה. זה הזמן לקום מההריסות תרתי משמע, לנער את האבק, לזקוף חומה ולעבור ל'מוד מלחמה' בכדי לשמור על העורף, התושבים שלנו, אל מול האיומים המורכבים שעומדים בפנינו.
הראשונים שהתעשתו היו כמו תמיד הרשויות המקומיות. ההנהגה המקומית שלנו (ראשי הרשויות המקומיות וצוותי העובדים המסורים) שהוכיחה את עצמה במשבר הקורונה שוב תפסה פיקוד ונכנסה לוואקום שהותירו משרדי הממשלה שכהרגלם הגיבו באיטיות (אם בכלל), ולא בפעם הראשונה.
מרכזי ההפעלה נפתחו, צוותי החירום הוקפצו ותורגלו, המקלטים אווררו וראשי הרשויות, הקולגות שלי מצפון ועד דרום התייצבו בראש המחנה. ויש מאחורינו מחנה! האסון הנורא בדרום הביא לאיחוי השסעים בעם. ימין ושמאל, שחור ולבן חד הם. כתף אל כתף בקרב ובעורף.
קהילת רמת ישי בראשה אני עומד מהווה דוגמא נפלאה לכך. מאז היוודע האסון בדרום ומימדיו הצטרפו מאות תושבים להתנדבות במערך החירום - מי במחסומים בכניסה לישוב, מי במוקדי החירום, בשיחות לקשישים, באיסוף מזון וציוד לחיילים ועוד ועוד. אלה הפנים היפות של החברה הישראלית. מפגן האחדות הזה הוא מקור כוחנו, הוא יקרין לעם, לצבא ואין לי ספק שגם ייתן את הרוח הגבית לניצחון שיכריע את מחבלי החמאס כי רק יחד ננצח!