1993 עד 1995 היו השנים הכי טראומטיות להתיישבות בכלל ולבנימין בפרט. הסכמי אוסלו נחתמו וממשלת רבין פרס הזרימה לשטח אלפי מחבלים לשעבר כ"שוטרים פלשתינאים".
שטחים עצומים שבהם לא הייתה התיישבות נקרעו משליטה ישראלית והועברו לרשות הפלשתינאית. שטח עצום במרכז המועצה, השולט על שדרת גב ההר, עבר לשליטתם כשטחי A ו-B. רבין ופרס התכוונו להעניק לפלסטינאים רצף טריטוריאלי, אך ראש המועצה דאז, פנחס ולרשטיין, שבת רעב במשך שבועיים רק כדי להבטיח כביש גישה פתוח להסעות בין דולב לבית אל שיצר חיץ בין רמאללה לביר זית.
מאז, עברו 30 שנה.עשרות תושבי בנימין שילמו בחייהם את מחיר החידלון וההפקרות של הסכמי אוסלו. בכל השנים מאז המשיכו הפלשתינאים לנסות ולהגשים את אותו חלום שולרשטיין מנע מהם, לייצר רצף פלשתינאי בין שכם לירושלים, דרך ביר זית ורמאללה. העיר רוואבי שהוקמה בסמוך לעטרת הייתה חלק מרכזי בתוכנית הזו.
בשנת 2007 יזם ראש הממשלה הפלשתיני תוכנית שנקרא על שמו, "תוכנית סלאם פיאד", להשתלט על כל השטחים הפתוחים בין הערים הפלשתינאיות ולייצר את הרצף הטריטוריאלי בכל השטח בניגוד לעמדת ישראל. מיליארדים של דולרים הושקעו בהשתלטות על שטחי C ו-B הפתוחים, כאשר ההתיישבות נאבקה בתוכנית בכדי להבטיח שהמועצה לא תקרע לשתיים.
הרעיון הפופוליסטי שנזרק כעת לאוויר לחלק את המועצה לשניים, מעבר להיותו לא בר ביצוע, הוא הגשמת חלומם של מחוללי אסון אוסלו. הפקרת הרצועה הענקית שבלב בנימין להשתלטות של הרשות הפלסטינית ויצירת אותו רצף שנמנע עד כה בדם (פשוטו כמשמעו), יזע ודמעות.
אם חלילה יתרחש אסון הפיצול, גבולה המזרחי של 'מערב בנימין' יהיה בגדר נחליאל, טלמון ועטרת. איש לא יכנס לשטח שממזרח. תושבי גוש עלי ושילה שיסעו על ציר 60, יגלו כי גבול ההגנה של צה"ל עליהם הוא סך הכל 50 מטרים מערבה מהכביש. כל השטח העצום של עשרות קילומטרים מרובעים שביניהם יהפוך לשטח הפקר של קיני טרור והשתלטות ערבית פראית של בנייה וחקלאות.
לאיש "במועצות החדשות" לא יהיה את הכוח או את הסמכות לעשות משהו, ולמנהל האזרחי לא יהיה אכפת. וכך, הבטחת בחירות פופוליסטית אחת - מגשימה לערפאת וחבריו את חלומם באיחור של 30 שנה. לא אתן להפקיר את מרכז בנימין ולאפשר לסלאם פיאד לממש את חלומו. לא במשמרת שלי.