40 שנה אני שומעת את הנאומים שלכם, נאומים שמטרתם תמיד לתפוס כותרת בעיתון מקומי/ ארצי או בטלוויזיה.
הניחו לטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, והניחו לכבוד שלכם לנאום בהם. תנו בטקסי יום הזיכרון בבתי הקברות את הכבוד ואת הנאומים למשפחות השכולות.
הכאב שלנו הוא הסיפור האמיתי. נקודה.
לא הנאומים שלכם, שנכתבים על ידי כותבי נאומים, ששילמתם להם כסף כדי שיוציאו לכם נאום שאולי יגיע לכותרות ויזכיר את שמכם.
בשנה, שאתם מנותקים מהעם, עושים ככל שעולה על דעתכם, אני לא יכולה להגיד לכם אל תבואו לבתי הקברות, כי בתי הקברות הם מקום ציבורי, אבל, אני לי טורסטון עדני, אלמנת צה"ל 40 שנה, יכולה להגיד לכם, בואו כאחד העם. תרדו אל העם, תהיו נוכחים באמת, לא כדי לנאום 3 דקות ולברוח אחרי הנאום.
תעברו בין הקברים, תקשיבו לסיפורים, תראו את כאב המשפחות מקרוב, לא מעל במה גבוהה עם חליפה ונעלים מצוחצחות.
אני לא רוצה שתסתכלו בעיניים של המשפחות שלא מפסיקות להזיל דמעות מכל זיכרון קטן כגדול.
אני רוצה שתזילו דמעות בעצמכם.
אני גם רוצה שישרוף לכם קצת בלב. מהסיפורים, ומהכאב של המשפחות שלהם כואב יום יום ללא הפוגה.
אני רוצה שתכבדו את היום הזה, בלי אינטרסים של כבוד או כותרות.
תכבדו אותו כמו כל עם ישראל שמגיע לבתי הקברות רק כדי להיות איתנו לחבק ולחזק.
יום הזיכרון, לא באמת נועד למשפחות השכולות, שלהם כל יום הוא יום זיכרון, ולא משנה כמה שנים חלפו מיום שנהרג האב, הבעל, הבן, האח, הנכד או החבר.
יום הזיכרון נועד לעם ישראל ולכם פוליטיקאים, כדי לזכור ולהזכיר בזכות מי אנחנו חיים כאן 75 שנה.
בזכות מי אנחנו לומדים, מבלים, מגדלים ילדים ונכדים. בעוד מי שנפל קבור עמוק בתוך האדמה.
השנה, במודע, אחרי 40 שנה שלא פספסתי אף יום זיכרון, לא אגיע ליום הזיכרון הממלכתי ולכל הקרקס שנהיה סביבו.
דיויד שלי, האהוב שלי, יחכה לי גם אחרי יום הזיכרון באותו מקום, באותה חלקה צבאית בראשון לציון, באותו הקבר, תחת אותה מצבה לבנה וקרה.
ואתם פוליטיקאים, רדו אל העם.
תהיו עם המשפחות והזילו דמעה אמיתית.
הכותבת- לי טורסטון עדני, אלמנה גאה של דיויד טורסטון שנהרג בלבנון. דירקטורית בארגון אלמנות ויתומי צה"ל.