זכרון החברים שנפלו מלווה אותי כמעט בכל יום מימות השנה. אני מוצא את עצמי חושב לעיתים מה אריה, שאיתו גדלת ביחידה, היה אומר על כך ומה בנג'י, שאותו החלפתי לאחר שנהרג, היה חושב על כך, מה היה משמח אותם ומה לא.
ביום זה תחושות אלו מתעצמות. זהו יום שבו חלקנו עורכים מעין חשבון נפש פרטי וחברתי.
ביום כמו היום, כאשר מלווה אותי התחושה שמי שהקריבו את נפשם למעננו מתבוננים בנו, אני נבוך מאוד.
שחיתות, אלימות ומשבר ערכי מנהיגותי הפוקד אותנו הם בגדר מציאות שלא ניתן להשלים עימה. אנשי ציבור ללא יראת ציבור, רבנים בחקירות, רשתות חברתיות המהוות מצע להשתלחות פחדנית, איש מכה את אישתו ורציחות.
לכבד את זכר הנופלים אינו רק לעמוד דום מתוח בדקת דומיה. לכבד את זכר הנופלים אינו רק לערוך טקס מכובד.
לכבד את זכר הנופלים הוא לוודא שהמציאות שלנו תעמוד בקנה אחד עם הערכים שבשמם ולמענם מסרו יקירנו את נפשם.
ליצור חברה המושתתת על ערבות הדדית עמוקה וסובלנות.
לזכור, להבין ולהסביר כי מדינת ישראל היא הבית שלנו ואין אחר. להיות נכונים להקריב למען הכלל.
נבכה על אבדן יקירנו אך לא נתבכיין.
נזכור את הנופלים אך לא נתקרבן.
לא נבכה ונרגן על "הבטחתם יונה" או "עלה של זית", אלא נחתור להביא את השלום לתוכנו ועם שכננו.
התקופה בה אנו נמצאים כחברה מהווה מקור להתחדשות, מתוך המתיחות החברתית והמשבר יש לנו הזדמנות לנסח את היסודות הערכים חברתיים שעליהם נשענת החברה שלנו. ואכן מתחת לפני השטח משהו קורה.
ישנה תנועה של התעוררות, ישנה תנועה המובילה לרצון לקחת אחריות על המציאות שלנו.
לתנועה הזו אין שם אך הרוח כבר כאן. רוח זו מפעמת בבתי הספר המובילים לערכים, כמו כאן באריאל, רוח זו מפעמת במכינות הקדם צבאיות, רוח זו מפעמת בתנועות הנוער ועוד.
לנו החובה לא לעמוד מנגד, לנו החובה לנצל את ההזדמנות הזו ולהתמודד עם השאלות הקשות באומץ.
במותם ציוו לנו את החיים. במותם ציוו לנו את החיים! אנו מבטיחים לנופלים ולמשפחותם שנעמול על כך שחיים אלו יהיו ראויים לקרבנם הקשה מנשוא ואולי תהיה בכך, ולו מעט נחמה עבורכן.
הכותב הינו מנהל אגף החינוך בעיריית אריאל, קצין ולוחם בשייטת, ואיש חינוך בנשמתו