יחסי ציבור זה דבר שיכול להניע מהלכים, לשנות עולמות, להזיז לוחות טקטוניים, אבל יש דברים שגם "הקסם" הזה לא יכול לפתור. בקרב תומכי המהפכה המשפטית היו מי שאמרו לאחרונה שאם רק היתה הסברה טובה, הכל היה יותר קל. אבל לא כל דבר אפשר להסביר. כשיש משהו שהוא בעייתי ביסודו, אי אפשר להאשים תמיד את ה"הסברה".
על מנת להתנתק מהקונטקסט הפוליטי שהרי כל הקוראים מעורבים בנושא רגשית, נשאלת השאלה האם יחסי ציבור טובים היו יכולים לכסות על מוצר גרוע. האם ניתן לתת שם טוב למסעדה שבה המלצרים לבושים ברישול, המקום מלוכלך, המנות אינן טעימות ולוקח להן הרבה יותר מדי זמן להגיע? האם ניתן לעשות יחסי ציבור טובים למוצר אלקטרוני הסובל מתקלות רבות, ששרות הלקוחות שלו מזעזע ומחירו ייקר להחריד?
התשובה היא ברורה - לא.
אז אולי הפעם, גם כאן, הבעיה היא לא בהסברה.
אנשי יחסי ציבור אינם קוסמים. אנחנו יכולים להציג טוב כטוב מאוד, לדבר על יתרונות של מוצר או שרות או רפורמה, אבל היכולות של אנשי יח"צ, גם המוכשרים ביותר וגם הספינרים הטובים ביותר, הן מוגבלות מאוד.
אם כבר יש הסברה של כל הסיפור הזה, היא נמצאת ונוכחת מאוד בצד השני. הפיכת הדגל לאחד מסמלי המחאה - הבאת הקונסנזוס לפרונט ולתודעת - 'זה שלנו', ומי יכול להתנגד לדגל, וזאת לצד התנגדות הולכת וגדלה. כל שבוע יותר מפגינים, יותר נקודות, יותר גיוון, וכן - גם אווירה - ממגילת עצמאות ענקית ועד מיצגי "סיפורה של שפחה" שהפכו להיות מזוהים עם המחאה ויצרו "תמונות" שניתן להזדהות איתן.
לקדמת הבמה הובאו משוררים, סופרים, אנשי רוח, טייסים ולוחמים (שאת חלקם לא ניתן לחשוף) ויצרו הסברה שהפכה את ה"מוצר הגרוע" למוצר גרוע מאוד.
בהחלט הרבה יותר קל להיות בחוכמה של בדיעבד, אבל נראה שכאן לא צריך לחכות. ההסברה במקרה הזה כנראה לא היתה מצליחה לעזור לרפורמה לקבל את תמיכת ההמונים, אבל היא כן, לגמרי, יכולה לסייע מאוד בלעצור אותה.