כשנבחרתי "למשול" בגבעתיים, לחצו עליי חלק מתומכיי שלקחו קשה את הבחירות הסוערות, לנצל את כוחי ולהתנקם בכל הגופים והיריבים שניסו לחסל אותי ואת שמי הטוב.
האמת, הפיתוי היה גדול.
יש לך כח להעביר כל החלטה במועצת העיר, לקצץ תקציבים ולסגור פעילויות, שליטה מוחלטת, תענוג.
סרבתי כי זו לא משילות בעיניי, אלא נקמנות וניצול השררה לסגירת חשבונות עם המפסידים. לשמחתי בחרתי אז את הצד בו אני רוצה להיות כנבחר ציבור ואת הצד הזה בחרתי גם עתה, צד של אחדות והבנה כי האמת לא נמצאת רק בצד אחד.
כמי שנפגש תדירות עם משפחות שכולות ושורדי שואה, אני לא מכיר אפשרות אחרת ואין כזו, זו חובתנו למיליוני היהודים שהושמדו כי לא היתה להם מדינה ולעשרות אלפי משפחות חללי ופצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה.
הסיפור פה כבר ממזמן לא רק הרפורמה, גם לא כן או לא ביבי.
מדינת ישראל חלתה לפני עשרות שנים, הסימפטומים היו ידועים אבל הדחקנו, טיפלנו באקמול במקום לנתח, ראינו את התדרדרות מערכת החינוך, את ההתנתקות מסמכות ואחריות, מתרבות ומסורת, ממשמעת ואכיפה.
נפלנו למירוץ אחר הכסף והפרסום וזה חילחל לילדינו, ראינו את הפקרת כל מקצועות הכפיים והסיעוד לעובדים זרים ולפועלים ערביים ולא עצרנו את זה, את תהליך האמריקניזציה והריאליטי המשחית והרדוד, את טירוף הנסיעות לחו"ל ולשופינג, וסיפרנו לעצמנו שמשבר העדתיות נגמר, שאין פערים בין תל אביב לשאר הארץ ושיש פה ויכוח אידיאולוגי אמיתי על שמאל וימין, רק שעכשיו, הכל צף וכמו שקורה לצערנו במחלות מסוג זה, הגרורות התפשטו ומאיימות להגיע למח (הצבא).
אם יגיעו, זה תחילת הסוף.
מי שמזלזל ולא מאמין שמלחמת אזרחים ודם ברחובות, יכולים לקרות, שיתפוס שיחה עם אחד משורדי השואה שעוד נותרו ביננו, גם הם היו בהלם מוחלט ולא האמינו בחלומות הכי שחורים שלהם ששכניהם, החברים הטובים שלהם, הילדים שלמדו ושיחקו איתם ברחוב, "יתהפכו" עליהם יום אחד, ילשינו עליהם, יירקו עליהם, ישחטו ויישרפו אותם, זה קרה רק לפני 80 שנה.
בדור בו חסרים מנהיגים, וגם לא עובדיה יוסף אחד, במצב בו הכל מתפוצץ לנו בפנים, כשמאות אלפים יוצאים לרחובות, כשהשיח כה אלים ואת מוסד הנשיאות כבר בקושי סופרים, רק אנחנו, העם, נקבע לאן מועדות פניה של ישראל, "המושלים" לא יביאו את הישועה, משני הצדדים.
ברצותנו, נעצור את הרכבת הדוהרת ונשיר בשמחה את "ארץ ישראל האבודה, והיפהפיה והנשכחת, והיא כמו הושיטה את ידה, כדי לתת ולא כדי לקחת" ואם לא נרצה, נשיר בצער את "הוי ארצי מולדתי, את הולכת פייפן".
כרגע אנחנו עם "אם זה טוב ואם זה רע, אין כבר דרך חזרה", וזה רע.