מזה 11 שנים ששלומית שלו (55) מאמנת ומכוונת נשים וגברים כאחד לעודד את הביטחון העצמי שלהם, לחזק את מערכות היחסים ולהיות נאמנים קודם כל לעצמם: "פיתוח מערכת יחסים זוגית מתחילה קודם בחיזוק מערכת היחסים שלנו עם עצמנו. האימונים מחברים אותנו לעצמנו, למי שאנחנו באמת. המטרה היא לגלות מי אנחנו ולדייק, לקחת אחראיות על החיים שלנו. זאת השליחות שלי בחיים".
היא נולדה וגדלה בגבעתיים, התחתנה עם מוטי ולהם שני ילדים. לאחר החתונה, עברו בני הזוג להתגורר במודיעין: "כמו היום, גם לפני 22 שנים היה מאוד קשה לצעירים לרכוש דירה בגבעתיים. מודיעין זאת עיר נהדרת עם ראש עיר נגיש לתושבים ובולדוזר אמיתי".
שלו סיימה לימודים במכללת יוזמות עם התמחות באימון מערכות יחסים ומאז היא מעבירה אימונים אישיים לצד סדנאות העצמת אישית מהקליניקה הפרטית אצלה בבית. היא לא מפסיקה ללמוד ולהתמחות בתת תחומים נוספים אשר מעשירים את ארסנל הכלים האימוני שלה: "סיימתי קורס NLP, טיפול בתטא הילינג, קונסטלציה משפחתית שהוא כלי מדהים ועכשיו אני לומדת הנחיית קבוצות בשילוב פסיכו דרמה. אני כל הזמן בתנועה, לומדת ומתפתחת כי אני מאמינה שככה זה צריך להיות בחיים".
את מוסר העבודה וערך הטיפול באנשים היא קיבלה כבר בגיל צעיר בלית ברירה, זאת בעקבות טרגדיה אישית קשה וסיפור חיים מורכב שהחל כשהיא הייתה בגיל 14 בלבד: "עד אז הייתה לי ילדות רגילה לגמרי. הייתי לוקחת חלק בכל החוגים יוצאת לכל המסיבות, הייתי מלכת הכיתה והכל היה פשוט מעולה. ההורים שלי שהם ניצולי שואה לא החסירו ממני דבר, כל מה שרציתי קיבלתי". אך כאן החיים של שלומית קיבלו תפנית: "אבא שלי חלה בסכרת ואני קיבלתי החלטה שאני שמה את הכול בצד את הלימודים ואת החברים והתחלתי לטפל בו באופן קבוע על בסיס יומי. הפכתי לילדה הורית - שזה אומר להיות למעשה הורה של אבא שלי. הייתי ילדה בת 14 שעושה דיאליזה לאבא שלה, קובעת מתי הוא הולך לבית חולים מתי הוא לוקח תרופות, ממש לקחתי את כל האחריות עליו עלי".
מצבו המורכב של אביה, שהיה קבלן עבודות עפר מוערך במרכז הארץ, הכריח אותה להיכנס ולנהל את העסק שלו: "למדתי את כל העסק בעצמי, ילדה בת 16 שעוסקת בתחום של גברים. למדתי לנהל כספים, הפקת אישורים, להתנהל מול ספקים ופשוט עשיתי הכול בעסק". כאשר היא הגיעה לגיל 18, אביה נפטר והיא החליטה שהיא צריכה לסגור את העסק: "גם כאן הייתי צריכה להתנהל לבד מול הבנקים וללמוד על כל התהליכים שכוללים סגירת עסק כזה. צברתי ידע בנקאי ופיננסי ברמה מטורפת".
לאחר פטירת אביה, שלו התגייסה לחיל האוויר אך זמן לא גדול לאחר מכן, היא קיבלה עוד בשורה קשה שיכלה לשבור אותה מנטלית ובריאותית: "במשך שנים הרגשתי כאבים חזקים בראש אבל התעלמתי, אמרתי לעצמי בסדר זה בטח מדאגות וחוסר שינה בגלל המצב של אבא שלי. אבל יום אחד אמא שלי קיבלה טלפון מהרופאה שאמרה לנו להגיע אליה באופן בהול. בבדיקות לאחר מכן גילו לי גידול בראש. הייתי מאושפזת חודש ימים ואז אמרו לי שאני צריכה לעבור ניתוח. היה לי חשש גדול לעבור ניתוח כזה בגלל שמדובר בתהליך מאוד מורכב ומסוכן. אחד הרופאים הרבים אליהם פניתי, הציע לעשות שימוש בתרופה ניסיונית שהגיעה מגרמניה. אמא שלי אמרה שכדאי שננסה אותה לפני הניתוח. אני זוכרת שהיא אמרה לרופא ש"הסכין יכולה לחכות". אמנם היו לה תופעות לואי קשות אבל בסופו של דבר זה עזר והגידול התכווץ והחלמתי ברוך השם מהמחלה".
אם לא די בכך, לאחר מספר שנים גם אחיה הגדול חלה ונפטר מסרטן, וגם אימה הלכה לעולמה כשהיא בת 45. בשניהם היא טיפלה וסעדה אותם גם כן. אבל מתוך הכאב והשכול שעברה שלו התחזקה ודווקא משם, מהמקומות הקשים ביותר היא קיבלה את הכלים שעזרו לה להתפתח ולהיות מי שהיא היום. מהחוויה האישית והכואבת שלה היא רכשה כלים כדי לסייע לאחרים: "התמודדתי עם כל מצב בחיים, אם זה רפואי או כלכלי, עברתי הכול, לכן כל בן אדם שמגיע אלי עם בעיה כלשהי אני יכולה להבין אותו, שכן הייתי במצב שלו".
את הקריירה העצמאית בתחום שלומית באופן פורמלי התחילה רק לפני כשלושה חודשים, עד אז היא שילבה את האימונים יחד עם העבודה העיקרית שלה במערכת עיתון "בשבע" שנמשכה לאורך 29 שנים, שם היא עבדה כאחראית אדמיניסטרציה. החברות שלה עודד אותה לעזוב ולפנות לתחום האימוני והיא החליטה שהגיע הזמן: "לעזוב מקום עבודה משפחתי כזה אחרי כל כך הרבה שנים זה לא היה פשוט ולווה בהמון חששות ובתהליך התמודדות והשלמה שלקח מספר שבועות. עם זאת הרגשתי שזה הזמן שלי למצות את הפוטנציאל שלי ולהתמסר לעבודה הזו טוטאלית, לשליחות שאני מאמינה שעבורה נולדתי, לתת מעצמי על מנת לסייע לאחרים. אין דבר יותר כיף ומשמעותי מזה".
היא מספרת שהלהט הכי גדול שלה הוא לעזור דווקא לצעירים שמגיעים אליה: "אני מאמנת אנשים מכל הגילים אשר נמצאים במצבים שונים בחיים, אבל אני מאמינה שאם אנשים יקבלו את הכלים האלו בגיל מוקדם הם ילוו אותם לאורך כל החיים ולמעשה הם גם יכולים לעשות שימוש בכלים אלו כדי לאמן את הסביבה שלהם לאחר מכן. מדובר בתהליך קצר באופן יחסי, ממוקד ואפקטיבי מאוד עם אחוזי הצלחה מאוד גבוהים".
אנחנו שומעים הרבה על המושג "מאמנת אישית", עד כמה הוא בא לידי ביטוי ביחסים בין המאמנים למתאמנים?
"בשביל המתאמנים שלי אני מתמסרת לחלוטין. גם אם זה בשעות לא שעות ובתנאים לא קלים. אם הם באמת צריכים אותי אני שם בשבילם. אני מרגישה באמת שזאת השליחות שלי לסייע לאנשים אחרים, בגלל זה התפטרתי מהעבודה כדי לתת מעצמי יותר במשרה מלאה. יכולתי להישאר במקום עבודה טוב עם משכורת טובה וראש שקט, אבל הרגשתי שאני צריכה לעשות את המהלך הזה כי אני לא מממשת את הייעוד שלי בצורה מספקת. אני מספרת תמיד על עצמי שקוראים לי שלומית שלו ואני מאמנת מהלב".
מה הם ההבדלים בין להיות שכירה לבין עצמאית?
"אני אחראית לזמן שלי, אני הבוס של עצמי. יש לי קליניקה מהממת בבית אליה מגיעים אנשים ממש מכל רחבי הארץ או מקבלים אימון דרך הזום שהפך לפופולארי בעקבות הקורונה, לכן אני גם לא מתמודדת עם הפקקים המעצבנים. אני בוחרת מתי להעביר את ההרצאות ומתי את האימונים האישים אני ממש אדון לעצמי. החיסרון היחידי בעסק כזה הוא שאתה באמת לבד ולא חלק מארגון או גוף עבודה, שכן בסופו של דבר אנשים רוצים להרגיש שייכות, להיות חלק ממשהו. אבל גם את זה פתרתי על ידי הצטרפות לקבוצת נטוורקינג במודיעין במסגרתה אנחנו נפגשות מספר נשים עצמאיות, מקיימות סיעור מוחות, משתפות בהצעות ומפנות לקוחות אחת לשנייה".
כאמור שלומית מתגוררת מזה 22 שנה בעיר מודיעין, למעשה היא מראשוני התושבים של העיר הצעירה יחסית: "במהלך השנים מודיעין התפתחה בצורה מדהימה. זאת עיר עם המון אנשים איכותיים, עיר נקייה, מושקעת עם ראש עיר שפועל המון לטובת העיר ותומך באוכלוסייה הצעירה של העיר. כל תושב שפונה אליו ברחוב או בסופר הוא עוצר ואומר להם שלום ומצטלם. באמת שאין עליו. בקרוב עתיד להיפתח בעיר גם בית חולים חדש". כך מספרת שליו ומוסיפה על התמיכה בעסקים המקומיים: "בעיר פועל מע"ר עסקים עירוני. שזה למעשה שדרה של עסקים ופאבים ומסעדות, ממש כיף לטייל שם. המון זוגות צעירים מבקשים לעבור לגור כאן והביקוש לבתים רק עולה. יש כאן אדם מקסים בשם אור גרינפלד, מחזיק תיק העסקים בעיר שפועל רבות למען הצעירים ובעלי העסקים וזאת פשוט חוויה לגור בעיר כזאת".
איך היה לגור בעיר חדשה כמעט לגמרי? זאת עיר קהילתית מאוד, לא כך?
"זה היה נהדר. כשעברנו למודיעין היא עוד לא הייתה עיר היא הייתה מועצה. היינו אז כ- 25 אלף תושבים, וכיום העיר מונה מעל מאה אלף. העיר הייתה מורכבת ועד היום היא מתבססת על קהילות. כל אחד יכול למצוא את עצמו בקהילה איתה הוא מזוהה וזה קורה בעיקר דרך הילדים. בעיר קיימות כל מני סוגים של קהילות ואני חלק מקהילת יחד, שזאת קהילה שמשלבת ומחברת דתיים וחילונים ומקדמת ערכים יהודיים. כשהתקבלתי לקהילה הרגשתי ממש כמו ילדה שהתקבלה לאוניברסיטת הרווארד. בזמנו היינו פחות ממאה משפחות וכיום הקהילה מונה כבר למעלה מ- 800".
לכבוד יום האישה, אי אפשר שלא לשאול את דעתך על מעמד האישה כיום, האם הפערים הצטמצמו?
"מעמד האישה עדיין נמוך, הפערים הצטמצמו אמנם אבל עדיין זה לא מספיק ואני בשאיפה שהם עוד יצטמצמו. כיום לנשים יש יותר מודעות ליכולות שלהן ולעצמן, הן מבינות שהן לא צריכות להיות מובלות מכוח האינרציה אלא לקחת את האחריות בידיים שלהן. אישה צריכה להיות מודעת לערך שלה, ברגע שהיא מודעת לזה היא כבר עברה 50 אחוז מהדרך. נשים לא צריכות לפחד לשתף על מקרי אלימות, הן צריכות לפנות ולדווח לכל הארגונים ולגופים שניתן להיעזר בהם, הן צריכות לעשות את הצעד האחד הזה כדי לצאת מהמקום האפל".