לאחר שנים רבות של הטמנת פסולות בישראל, ובהסתמך על מחקרים רבים על נזקי ההטמנה, קיימת הסכמה בקרב אנשי מקצוע שבעיית הפסולת הפכה בעיה קיומית, והפתרונות שאומצו בישראל (כגון צמצום במקור על ידי הטלת מס) אינם מספיקים להתמודדות עם הבעיה, ההולכת ומחריפה. נדרשים פתרונות מיידיים נוספים, ואי אפשר להתעלם מהפתרון של הקמת מתקני מיחזור והשבה, בדומה למדינות המתקדמות באירופה ובצפון אמריקה.
סקר שבוצע ע"י המשרד להגנת הסביבה, מראה כי מדינת ישראל מייצרת בכל שנה כ-6.1 מיליון טון של פסולת עירונית מעורבת, אשר מכילה בעיקר פסולות אורגניות, אך גם כ-18% פסולת פלסטיק (כ-1.1 מיליון טון בשנה). במדינת ישראל, הבעיה חמורה, שכן כמות הפסולת הנוצרת בישראל מסתכמת ב-1.7 ק"ג לאדם ליום, הגבוהה יותר מהממוצע בעבור מדינות ה-OECD המסתכם ב-1.4 ק"ג לאדם ליום בלבד. בעוד שהמשרד להגנת הסביבה הצהיר על הטיפול בפסולת כיעד אסטרטגי-סביבתי, כיום רק כ-20% מכלל הפסולות מטופלות וממוחזרות, ואילו כל שאר הפסולות מובלות להטמנה או נשרפות באופן בלתי חוקי תוך כדי פליטת מזהמים ופגיעה באיכות האוויר. שני שליש מכלל הפסולות המיועדות להטמנה, מוטמנות בדרום הארץ, ומהוות מטרד סביבתי, בריאותי וכלכלי.
הטמנה בשיעור של 80% מכלל הפסולות בישראל הינה גבוהה מאוד בהשוואה לממוצע מדינות ה-OECD, אשר עומד על 40% בלבד. כל זאת, כאשר ענף מיחזור הפסולות בישראל מאוד מוגבל, ולכן רק 14% מכלל הפסולות עוברות תהליך מיחזור. הטמנת כמות גדולה של פסולות דורשת שטח רב, בעוד שטחי ההטמנה הזמינים במדינת ישראל מוגבלים וצפויים להיגמר בשנים הקרובות. זאת ועוד, המשך מדיניות ההטמנה מנציחה את האבסורד הקיים של בזבוז חומר גלם יקר בעבור טכנולוגיות חדשניות של מיחזור והשבה. הצורך המיידי לטיפול נכון, סביבתי ורלוונטי בפסולות תוך קידום עקרונות הכלכלה המעגלית והשבה, וכן השאיפה למידה מסוימת של עצמאות אנרגטית (צורך אשר התחדד עוד יותר במהלך השנה האחרונה) באים לידי ביטוי אף בחוק ההסדרים שגובש לאחרונה על ידי משרד האוצר. התייחסות מפורטת לנושא הפסולות בחוק, מעידה על חשיבותו ועל נכונות הממשלה לקדמו.
על פי החוק, יש צורך לייעל ולהגדיל את התחרותיות בתחום הטיפול בפסולות, אשר מתאפיין בתחרותיות נמוכה. החלטת ממשלה בנוגע להקמת מתקן השבת אנרגיה מפסולות בנאות חובב בדרום כבר התקבלה, כאשר המתקן צפוי לטפל בשאריות פסולת עירונית אשר לא ניתנות למיחזור מאזור הדרום בלבד. זהו המשך האסטרטגיה העדכנית של המשרד להגנת הסביבה אשר הדגיש בעבר את צמצום הצריכה וההפרדה במקור, אך כעת מעלה גם את הצורך הדחוף בהקמת מתקני השבה לאנרגיה מפסולות. בחוק ההסדרים הנוכחי, הומלץ לאפשר הקמה של ארבעה מתקנים תרמיים נוספים להשבת אנרגיה מפסולות בכל רחבי הארץ.
בעבור פסולת הפלסטיק, אשר אינה מתכלה ותופסת נפח רב, הדבר מקבל אף משנה תוקף. מתקני שריפה להשבת אנרגיה בתהליך המתבצע בנוכחות חמצן (בדומה למתקן שכבר אושר להקמה בישראל לאחרונה), לא רק שלא יאפשרו השבת חומרי גלם לתעשיות, אלא גם מלווים בפליטות גבוהות של מזהמים וגזי חממה. פתרונות תרמיים נוספים וסביבתיים יותר לטיפול בפסולות הפלסטיק הם תהליכי פירוליזה וגזיפיקציה, המתבצעים ללא נוכחות חמצן ולכן ללא שריפה, ומאפשרים צמצום משמעותי בפליטות המזהמים לאוויר.
תהליך פירוליזה מאפשר פירוק תרמי של פסולת הפלסטיק למרכיביה הבסיסיים - נפט וגז, לצורך שימוש חוזר בתעשייה תוך קידום עקרונות כלכלה מעגלית ומניעת בזבוז משאבים. מחקרים הראו, כי שריפה ישירה של טון פסולת פלסטיק מייצרת פי 3 יותר פחמן דו חמצני בהשוואה לפירוליזה. בנוסף, ייצור דלקים ממוחזרים יצמצם משמעותית את הצורך בהובלת דלקים לארץ מחו"ל, הקטנת הסיכון בפגיעה סביבתית ממקרי דליפה או תקלה, וצמצום זיהום האוויר הנלווה להובלת הדלקים באוניות או מיכליות כביש. על אף ההכרה בחשיבות הנושא, ישנו קושי רב בהקמת מתקני הטיפול, בין היתר עקב תופעת ה-NIMBY (Not In My Back Yard). תופעה זו מתאפיינת בהתנגדות תושבים וראשי רשויות להקמת מתקנים בקרבת מקום מגוריהם. עם זאת, הצורך המיידי והברור לקידום מתקני טיפול בפסולות, תוך עמידה בתקנים סביבתיים ורגולטוריים מחמירים, גובר על השיקולים המקומיים. רק לאחרונה בית המשפט דחה את עתירת עיריית ראשון לציון ואישר הקמת מפעל הטיפול בפסולת עירונית בשפד"ן אשר יטפל ב-400,000 טון פסולת בשנה וצפוי להיפתח בעוד כ-3 שנים.
הדבר בא לידי ביטוי אף הוא בחוק ההסדרים החדש, אשר מציע לצמצם את מעורבות הרשויות המקומיות, וכי בעבור מתקנים בעלי חשיבות לאומית אסטרטגית - החלטה על מתן רישיון תהיה בסמכות גורם ממשלתי. אותו גורם יבחן את הצורך בקיום המתקן בראייה רחבה יותר, תוך העדפה לפיתוח המשק והאצת הצמיחה.
עידוד והקמה של מתקנים נוספים לטיפול בפסולות יאפשרו פתרון סביבתי והקטנת נפח ההטמנה בישראל של פסולות אשר נכון להיום לא נמצא להן פתרון. הדבר יספק עוגן תעסוקתי משמעותי בישראל, במיוחד לדרום הארץ, המשווע למקומות עבודה. יתאפשר עידוד מפעלים וחקלאים באזור הדרום לטיפול בפסולות באופן מוסדר, תוך הפיכת סעיף הוצאה מכביד בעבור פינוי והטמנה של פסולת פלסטיק, לסעיף הכנסה. קידום מתקני השבה מפסולות יעמיד את ישראל בשורה הראשונה עם המדינות המתקדמות בעולם ויאפשר צמצום משמעותי של נפח הפסולות, הקטנת הזיהום הסביבתי וקידום עקרונות ירוקים של כלכלה מעגלית וצמצום פליטות גזי חממה, בהתאם להתחייבויות הבינלאומיות של ישראל לתחומי הקיימות והסביבה. מתקנים אלו לבדם לא יפתרו את בעיית הפסולת, וצריכים לפעול במקביל לפעולות טיפול ומניעה ובראשם צמצום הצריכה וניהול יעיל של משק הפסולות, אך כן יאפשרו את קפיצת המדרגה שמדינת ישראל משוועת לו.