המרחב העירוני הוא מרחב נשי בעיקרו. מלבד היותן כמחצית מהאוכלוסייה, נשים הן גם אלו שצורכות את עיקר השירותים העירוניים. מוסדות החינוך, התרבות והפנאי בכל עיר וישוב, הגינות והפארקים והמרחב הציבורי בכללותו מאופיינים בנוכחות נשית מובהקת. שלא לדבר על התכנון העירוני, התאורה או מערכת התחבורה, שמשפיעים על יכולתן של נשים ונערות רבות להתנייד בעיר בביטחון.
אולם למרבה האבסורד לנשים יש השפעה מועטה על עיצוב דמותה של העיר והמרחב הציבורי, ונוכחותן בשולחן קבלת ההחלטות סובלת מתת ייצוג עוד מראשית ימיה של המדינה.
בישראל מכהנות כיום רק 15 נשים כראשות ערים, מועצות מקומיות ואזוריות מתוך 257 רשויות, מדובר בכ-6% בלבד מכלל הרשויות בישראל. מאז קום המדינה כיהנו, כולל כיום, בסך הכל 37 נשים כראשות רשויות. המצב במועצות מעודד קצת יותר ועומד על כ-16%, אך גם כאן מדובר בכשל מערכתי רב שנים.
בשנת 2014 נחקק תיקון 12 לחוק מימון הבחירות, שקבע כי רשימה, שלפחות שליש מחברי המועצה המכהנים מטעמה הן נשים, תזכה לתוספת מימון של 15%. ארבע שנים אחר כך, בבחירות 2018 נראה כי נרשם אמנם גידול במספר הנשים שהתמודדו בבחירות לרשויות המקומיות, אולם במבחן התוצאה השפעת התיקון לחוק היתה מינורית, והביאה לעליה של 3% בלבד בייצוג הנשים במועצות.
החסמים בפני כניסתן של נשים לפוליטיקה המקומית הם רבים ומגוונים. החל מקיבועו של השלטון המקומי כטריטוריה גברית שבה חבר מביא חבר, דרך כהונות ארוכות וממושכות של ראשי ערים וחברי מועצות - שחוסמות הלכה למעשה כניסתם של מתמודדים ומתמודדות חדשות לזירה - ועד מעמדה של מועצת העיר כגוף שפועל בהתנדבות מלאה.
ייצוג משמעותי של נשים במועצות ובראש הרשויות הוא לא רק הכרחי במדינה דמוקרטית הוא גם קריטי לחיזוק מעמדו של השלטון המקומי ולהגברת האמון בו מצד הציבור, שרק כמחצית ממנו משתתף בבחירות.
וכאן זה המקום לציין את חלקה של המדינה בתיקון העיוות, באמצעות חוקי מכסות, קמפיינים, הכשרות ותמריצים למי שישלבו כמה שיותר נשים ברשימותיהם. אבל במציאות פוליטית כשלנו, עם ייצוג נשי מועט בממשלה וכששתיים ממפלגות הקואליציה מדירות נשים מסיבות אידאולוגיות ואמוניות - נדמה כי זו ציפייה שנידונה מראש לכישלון.
ובמציאות שכזו, כובד האחריות נופל כעת על כתפיהם של שניים: ראשי השלטון המקומי והציבור. בשנים האחרונות התחזק מעמדם של ראשי הערים והמועצות, בין היתר בשל משבר הקורונה וחוסר היציבות של ממשלות ישראל המתחלפות. כתוצאה מכך גם התחזקה הציפייה הציבורית מהם להוביל מהלכים במנותק מהשלטון המרכזי. מראשי ערים ומועצות אלו מצופה לשלב נשים ברשימותיהם ולהניף על דגל את קידום השוויון ביישובם. גם על הציבור מוטלת האחריות, שבכוחו להפעיל לחץ על נבחריו ולדרוש ייצוגן של נשים כתנאי להצבעה לרשימות השונות.
לצערינו, בהיעדר יכולת לייצר תיקונים בחוק, הדרך היחידה לקדם ייצוג מגדרי הולם היא וולונטרית, אבל רק כך נוכל להחזיר את האמון בשלטון המקומי, להגדיל את שיעורי ההצבעה, להבטיח לתושבות ולתושבים שהארנונה שלהם תלך לטובת שירותים שהם באמת צריכים.