פחד. זהו המניע החזק ביותר בעולם בכלל. זהו המניע החזק ביותר בעולם הפוליטי בפרט. להניע את המצביעים אל הקלפיות. להוביל מהפכים ולהפיל ממשלות. וגם להקים אותן. פחד הוא כוח מדבק, מאחד, גם כאשר אין שום סיבה. גם כאשר אין צורך לחיות בפחד.
ממשלה חדשה קמה בישראל, שלטון שונה בתכלית מזה שקדם לו עולה על הדוכן. מבטיח, גם אם לא מבטיח לקיים, שישנה מן הקצה אל הקצה את המציאות במדינה. והפחד מחלחל אצל אלו שלא זכו לראות את נציגיהם עומדים בסוף המרוץ המתיש עם חיוך המנצחים, אלא עם תוגת המפסידים.
השאלה הנשאלת עם הקמתה של ממשלת ימין 'על מלא', לפחות על הנייר, האם הפחד מוצדק? האם כלו כל הקיצים על כל מה שהכרנו? האם הכל משתנה כעת מן הקצה אל הקצה? האם הגענו אל הקצה? מאז הוקמה הממשלה נזדעקו ונזעקו הייטקיסטים וטייסים, מנכ"לים ורמטכ"לים, כולם מאיימים כי יקומו וילכו מכאן לו ואפילו רק לרגע תמומש האג'נדה שבגינה, ובכן, בחר הרוב להעלות לשלטון את הממשלה המדוברת.
בואו נשים לרגע בצד את האבחון הפסיכולוגי הנדרש כלפי מי שהאיום הגדול ביותר שלו הוא כי ימנע מאיתנו את נוכחותו, כעונש על התנהגותנו הפסולה בעיניו, משל היה שמש העמים או מנהיג צפון קוריאני בעל הערצה מוגזמת. השאלה היא האם אותם אנשים כלל יודעים פחד אמיתי משלטון מהו?
תושבי גוש קטיף הקימו בגאון יישובים פורחים אליהם נשלחו על ידי הממשלה, כן. הממשלה. הם חייו שם חיים מלאים, הם גידלו את ילדיהם הם שילמו מחירים בגוף ובנפש, ברכוש ובאיכות חייהם. ואז ביום אחד, החליטה הממשלה, כי הכל הולך לאבדון. לא על הנייר, לא בהצהרות בחירות חלולות. קמו והחריבו את הכל. 23 יישובים. מאות משפחות. אלפי ילדים רכים. חדרי ילדות שהפכו לחורבות על זיכרונותיהם, מזוזות שנעקרו ממקומן, לבבות שנשברו לרסיסים. מלחמת אחים שהייתה כאיום העומד להתממש. אך לא. היא לא קרתה.
את תושבי גוש קטיף הגירוש ריסק לחתיכות, אך מתוך אבק הבתים החרבים הם לא איימו כי יקומו וילכו, הם לא שברו את הכלים. הם נשארו חלק מהעם, הם נשארו חלק מהמדינה. הם הניפו דגלי ישראל, הם התגייסו, הם הצביעו, הם השפיעו, הם שינו.
גם כיום נמצאים תושבי ההתנחלויות, המתיישבים ביו"ש, בנימין ובקעת הירדן תחת חרב המונחת על צווארם ואיום מתמשך של פינוי וחורבן עולמם. וכאן בניגוד לאיומים עבשים מהצד השני של המפה הפוליטית התקדימים קיימים, והם קשים. וזהו ההבדל המהותי בין הממשלה הקודמת לממשלה הנוכחית מבחינתי. חשש אמיתי לגורלנו מול חשש מוגזם שמונע מאינטרס פוליטי שאין לו שחר ותכלית.
איש מאנשי השמאל שכיום חרדים, ואני מכבד את חששם וחרדתם עד מאוד, לא באמת חושש ברחובות תל אביב העליזים ובבנייני המשרדים המפוארים, עליהם פרסומות שבינן ובין בני ברק אין דבר וחצי דבר, כמו שאנו חששנו. כמו שאנו חששנו כאשר עמדה בפנינו האפשרות שמרב מיכאלי שהפקירה את כבישי השומרון, כי 'חבל להשקיע במקום שבסופו של דבר הוא לא יהיה חלק ממדינת ישראל הריבונית', הייתה בעמדה להמשיך ולסכן את ילדינו ומשפחתנו.
כמו שאנו חששנו, כפי שאף מצביע מרצ או העבודה לא חשש, כאשר שרים בממשלה שאמורה להגן על חיינו ושלומנו כמו השר לביטחון פנים היוצא תודה לאל, עמר בר לב, תקעו סכין בגבנו והפכו את כל אחד ואחת ממאות אלפי אנשי יו"ש לאשמים בכל חטא ופשע, כאילו לא היו קורבנות לטרור קטלני ומתמשך, שהשר לביטחון פנים - יהיו זכויותיו גדולות ככל שיהיו - היה אמור למנוע.
אימת המוות והחורבן הם מה שהניעו אותנו לרחובות ולקלפיות כדי לוודא שהממשלה השלטת בישראל תהיה אחרת. את האימה הזאת לא הכירו ולא מאחל שיכירו אף אחד מאותם מזדעקים ומזדעזעים בכלי התקשורת, המגויסים למשימה כתף אל כתף. הלוואי שאנו היינו זוכים להשמיע את קולנו מעל כל במה בימי ההתנתקות.
שלטון הימין יהיה שלטון שישאף לקדם את תל אביב ואת בית אל, את חיפה ואת אפרת, את באר שבע ואת בני ברק. אפילו את ירושלים בירתנו המאוחדת. וגם אם יהיה קצת לא נוח, וגם אם זה קצת פחות מה שאתה מאמין, אני יכול לומר לך אחי השמאלני היקר, סיבה אמיתית לקום וללכת לא תהיה לך, פחד אמיתי משלטון מאיים לא באמת תרגישו. אין צורך.