שנת 1992 הייתה שנה מכוננת לנשים בישראל. לכנסת ישראל נבחרו חברות כנסת, שלמרות הבדלים אידאולוגיים מהותיים ביניהן בשלל נושאים, הבינו שכדי לחולל שינוי בתחום השוויון המגדרי הן חייבות לשתף פעולה.
יחד הן הקימו את הוועדה לקידום מעמד האישה, ועדה שלא רק שהוקמה במרתף הכנסת, אולי כאות לזילות לנושא, אלא שחבר הכנסת רחבעם זאבי דרש שתיסגר לאלתר. הניסיונות להקטין ולגמד את פועלן לא עבדו, ויחד הן שינו מקצה לקצה את חקיקת זכויות הנשים בישראל. מיני-מהפכה חוקתית בחקיקה המגדרית. נשים עצמאיות, חזקות ומחויבות. חברות הכנסת הללו - אלוני ולבנת, גוזנסקי ובלומנטל, דיין ומאור, חזן, נמיר, איציק, ארד, לובלסקי, סלמוביץ - לא רק דיברו שינוי. הן חוללו אותו. הן הפכו למודל שלי.
השבוע הזה, העתיד לא נראה ורוד לייצוג הנשי במדינת ישראל כאשר הכנסת ה-25 ממשיכה את המגמה המפוקפקת של ירידה במספר חברות הכנסת המכהנות. 29 חברות כנסת בלבד יכהנו בכנסת הנכנסת, רובן המוחלט באופוזיציה. 9 חברות כנסת בלבד בקואליציה המסתמנת. מספרן של שרות הממשלה יחתך לשליש, וצפוי לעמוד על 10% בלבד משרי הממשלה. בשלטון במקומי המצב איננו מעודד יותר, רק 15 נשים עומדות בראש רשות מקומית, 5% בלבד מראשי הרשויות בישראל.
לפני חמש שנים, כשהתמודדתי לראשונה על ראשות מועצה אזורית גזר, הגעתי ליום פתוח בבית ספר יסודי. מצאתי את עצמי מוקפת בחמש תלמידות, ששאלו המון שאלות - "את תהיי ראש המועצה שלנו? גם אנחנו יכולות להיות ראש מועצה?". כמה שבועות מאוחר יותר, החליטה אלה, אחת מאותן ילדות, להגיש מועמדות לראשות מועצת התלמידים של בית הספר. אלה נבחרה.
האמרה המפורסמת היא שכל מה שילד צריך זה מבוגר שיאמין בו, אבל לא פחות מזה, ילדות וילדים זקוקים לדמויות שיהוו עבורן ועבורם השראה. כאשר הנוכחות של דמויות נשיות בתפקידי מפתח הולכת ומצטמצמת - לילדות שלנו אין מודל לשאוף אליו. כאשר אין נשים במוקדי קבלת החלטות - מתקבלות החלטות ללא זווית ראיה מכלילה. כל המחקרים מלמדים על הזיקה ההדוקה בין קידום מעמדן של נשים בחברה וטיפול בנושאים החשובים לנשים, לבין מספר חברות הכנסת, השרות וראשות הרשויות, כמו גם בתפקידי מפתח במגזר הפרטי והעסקי. נשים בציבוריות, כמעט מעצם היותן שם, הן פעילות מרכזיות לקידום זכויות של נשים בחברה, למשל בסוגיות הנוגעות למניעת אלימות כלפי נשים, ילדים ולרווחתם, לחופשות לידה, לקידום שוויון בשוק התעסוקה ועוד.
כשהחלטתי להתמודד לראשות המועצה האזורית גזר, רוב האנשים מיהרו להודיע לי שאין לי שום סיכוי. אישה, צעירה, אמא לילדים קטנים - זה פשוט לא אפשרי. אבל היו גם אנשים ונשים שהאמינו, שסירבו לוותר מראש, שחלמו על חינוך טוב יותר לילדים שלהם, על רווחה טובה יותר עבור הוריהם, שנרתמו לילות כימים להובלת שינוי ברשות המקומית - ובהפרש של 157 קולות בלבד - נבחרתי לראשות המועצה. בארבע השנים האחרונות יש לי את הזכות להגשים חלומות. לגעת באנשים. לפתור עבורם בעיות קטנות כגדולות. לדאוג לאיכות חיים טובה יותר למבוגרים ולהרחיב את מרחב ההזדמנויות לילדים.
בעוד שנה יערכו הבחירות לשלטון המקומי. זו הזירה בה מתנהלים הדברים הכי קרובים ללב של כולנו - החינוך, הרווחה, איכות הסביבה ואיכות החיים. ואתן - שמשקיעות שעות בהנהגה ההורית בבית הספר או התנדבות בהנהלת המתנ"ס המקומי - הגיעה העת שתעברו לכיסא של מקבלי ההחלטות.
עכשיו זה הזמן שלכן. התמודדנה למועצת העיר, התמודדנה לראשות הרשות המקומית שלכן. המועמדות של נשים אינה רק למענן. היא למען כל אחד וכל אחת. היא למען הבנות שלנו. היא למען הבנים שלנו. היא אמירה. אמירה שאנחנו מאמינות ומאמינים בשוויון. ושהזמן לשוויון - הוא עכשיו.