בפעם הבאה שאתם יוצאים מהבית, תסתכלו החוצה אל השכונה או לעיר שלכם, ותשאלו את עצמכם, האם קו האוטובוס משרת בצורה האידאלית את התושבים? האם תכניות הלימודים בבית הספר איכותיות ותואמות לילדכם? במידה והתשובה היא שלילית, הכתובת היא לא הרשות המקומית, שמכירה אתכם, ואת הצרכים שלכם, היא כלל לא הסמכות, הסמכויות היסטורית הן של משרדי הממשלה. כך בנושאים רבים שמטרידים אתכם התושבים, והיו יכולים להיות מנוהלים בצורה אחרת.
מדינת ישראל היא אחת המדיניות הריכוזיות בעולם המערבי, במדד הביזור לרשויות המקומיות אנו מדורגים במקום ה-94 מתוך 182 מדינות בעולם, ומדורגים כמדינה הריכוזית ביותר מבין מדינות ה-OECD. נתון מהדהד שיצביע על חוסר העצמאות הכלכלית של הרשות המקומית הוא כי 95.1% מהמיסוי המקומי בישראל נקבע על ידי המדינה, לעומת 7.8% במדינות ה-OECD. בשל חוסר ההסדרה ובשל הריכוזיות הגבוה מתרחשת פגיעה באיכות וכמות השירותים לתושב.
משבר הקורונה חיזק את השלטון המקומי ואת האמון שניתן בו, בוודאי מול השלטון המרכזי. לקשר של הרשות המקומית עם האזרח יש חשיבות אסטרטגית, שימוש מושכל בקשר זה יוביל לשירות איכותי וטוב יותר עבור האזרח. ניתן לראות זאת בתחומי הסיוע העיקריים למבודדים, לקשישים, לחולים , בדמות מזון, ותרופות ושירותים נלווים שונים גם בפתרונות יצירתיים ללימודים, לקטיעת שרשראות הדבקה, היו יוזמות מצוינות בשטח שלא תמיד יכלו להתממש בגלל הפער בסמכות. נתוני חולים שלא עברו ממשרד הבריאות לרשויות, או סמכויות ותקציבים אחרים שמוחזקים בידי הממשלה, מנעו סיוע מהיר יותר ופתרונות יצירתיים יותר.
מלבד הריכוזיות המתוארות, אנו עדים לדורסנות בהתנהלות הפרויקטים הלאומיים כלפי הרשויות המקומיות. בפרויקטי תשתית רחבי היקף כדוגמת הרכבת הקלה, החברות הפועלות אינן מתייעצות עם הרשויות המקומיות ומציבות כעובדה מוגמרת את החלטותיהן הפוגעות במרחב העירוני ובסופו של יום בתושבים. במידה והייתה מתקיימת היוועצות, היה ניתן להשתמש ביתרון ההיכרות של הרשות עם צרכי התושב ולמקסם את פירות הפרויקטים השונים.
האם חשבתם פעם כיצד ירגיש רופא כאשר הוא יצטרך לטפל בכם ללא חדר טיפול ומכשירים רפואיים? כך הרשות המקומית מוצאת את עצמה פעמים רבות ללא כלים בכדי לנהל את עירם ולספק את השירותים האיכותיים ביותר לתושב.
בימים אלו, מתקיים מהלך מבורך, במסגרתו הוגשו לשרת הפנים, איילת שקד, מסקנות הצוות הבין משרדי בנושא ביזור סמכויות מהשלטון המרכזי למקומי. אנו עתידים לראות בקרוב את ההמלצות מאושרות בישיבת הממשלה.
מגמת הביזור במהלך שנות ה-90 וה-2000 לא לוותה במשאבים הנדרשים והפעולות לעיגונן של הסמכויות בחוק, בכך , התנהל תהליך עקום, בו הרשויות אינן מוסמכות לפעול בשטחן במגוון תחומים וגם כאשר הן יכולות, הן ללא יכולת תקציבית או אמצעים אחרים, לממש את מדיניותן.
עלינו ללמוד מלקחי העבר, ולנהל את הליך הביזור בצורה מושכלת תוך בחינת אילו סמכויות מועברות? כיצד הן מועברות ומה הקריטריונים לקבלת הסמכויות?
חוקרים מאוניברסיטת חיפה בהובלת פרופ' שלמה מזרחי והמרכז להעצמת האזרח פיתחו כלי מדיניות המתמקד בשאלה אילו סמכויות יש לבזר מהשלטון המרכזי למקומי. הכלי מסייע לנתח את המצב הקיים ואת היתרונות והחסרונות לביזור של כל סמכות.
יש לבחון את האפקטיביות של הסמכות ועד כמה העברתה תסייע לאספקת שירותים איכותיים, עד כמה תתקיים חלוקה שוויונית של המשאבים, מהן עלויות האכיפה של השלטון המרכזי בפיקוח על התנהלות הרשות המקומית, התאמת המבנה הניהולי ובחינת הקשר בין השלטון המרכזי למקומי וניתוח הקונפליקטים הקיימים.
תהליך הביזור החשוב מחייב לחזק את הדמוקרטיה המקומית, זאת בכדי לוודא כי הכוח המבוזר אל הרשות מנוצל בתבונה. חיזוק המאפיינים הדמוקרטים כולל שורה של צעדים, חיזוק מעמדם של חברי המועצה ושל יו"ר האופוזיציה, הקניית עצמאות לשומרי הסף ברשות המקומית, מתן כלים לנבחרים לתקשורת חופשית עם הציבור ועוד.
התהליך שמתנהל במשרד הפנים מלווה ברוח אופטימית ושיתופית, אך יותר מדי אנשים סקפטיים על היכולת להביאו למימוש. דווקא אחרי משבר הקורונה, ודווקא כשברור שהשלטון המקומי זוכה לאהדה רבה יותר זה הזמן להעצים אותו, תוך איזונים ובלמים נכונים, לטובת התושבים.