את המאבק הציבורי הראשון שלי עשיתי אי שם בשנות ה- 90 כשהקמתי לראשונה את ועד השכונה בדרום תל אביב, בה התגוררתי ביחד עם בן זוגי דאז ושני ילדינו.
רחובות בטוחים, אוויר נקי והפיכת שטחים מוזנחים לגני שעשועים, היו המטרות שעמדו לנגד עיני כאם, כאישה וכתושבת שרוצה לספק לילדיה ולילדי כל השכונה, סביבת חיים טובה ובריאה. זו היתה בעבורי יריית הפתיחה לשלושה עשורים של פעילות ציבורית שנמשכת עד היום, כשלכל אורכה עובר חוט מקשר אחד והוא יצירת עיר טובה ומותאמת יותר לא.נשים החיים בה, והפיכת המרחב הציבורי לנגיש ושוויוני הרבה יותר.
הערים בישראל ובעולם כולו הן מרחבים גבריים, שתוכנו ועוצבו במשך שנים על ידי גברים, מנקודת מבטם ובעיקר לתועלתם. תכנון רחובות הערים; הפרדת השימושים בין אזורי מסחר, מגורים ותעסוקה; מיקומם של מוסדות החינוך והציבור; התאורה העירונית, עוצמתה ומיקומה; כמו גם תשתיות התחבורה - תוכננו מבלי לקחת בחשבון את צורכיהן של נשים, שמעבר להיותן כמחצית מהאוכלוסייה, הן גם המשתמשות העיקריות בשירותים אלו.
עם הפיכתי לנבחרת ציבור, היה לי ברור שאני מביאה עימי נקודת מבט אחרת, כזו שמסתכלת דרך עיניים נשיות, דרך הפריזמה האימהית ומתוך מטרה ברורה אחת - לייצר שוויון וביטחון בעיר ולהיות הקול של קבוצות האוכלוסייה המודרות. בקדנציה הראשונה שלי כמחזיקת תיק החינוך לגיל הרך, הובלתי הקמתם של עשרות גני ילדים ומעונות יום בכל רחבי תל אביב יפו, ולראשונה בתולדות העיר יצרתי מעמד חוקי המאפשר לגנות ולגננים בגני הילדים הפרטיים להתמקד בחינוך ילדינו במקום לטבוע בסבך הבירוקרטיה. ביחד עם חבריי לסיעת מרצ בתל אביב יפו, פעלנו כך שבכל גוף עירוני יהיה ייצוג הולם לנשים והבאנו למתן עדיפות לעסקים בבעלות נשים במכרזי העירייה.
כאשר נכנסתי לתפקידי כמחזיקת תיק התחבורה בעיריית תל אביב יפו, גיליתי עד כמה התכנון התחבורתי מדיר נשים, בין אם בתחבורה הציבורית, ששעות פעילותה ותדירות הנסיעות בה לא נותנת מענה לנשים רבות. בין אם בהנגשת המדרכות, במיקומי התחנות ובעוד שורה ארוכה של סוגיות, שבכולן נעדר צורכיהן של נשים כמו גם של אוכלוסיות מוחלשות.
כיום אני מובילה בתל אביב את אחת מרפורמות התחבורה הגדולות ביותר שידעה העיר בכל שנותיה, כזו שהופכת את פירמידת התנועה ומייצרת ניידות ונגישות שווה לחינוך, לתעסוקה, לתרבות, בילוי ופנאי.
ההסתכלות דרך נקודת המבט הנשית שאני מביאה עימי, כמו גם של הצוות הנשי שעימי, מכילה יותר ושמה פוקוס על הנשים, הילדים, הקשישים ועל אנשים עם מוגבלות.
זוהי לא רפורמה פשוטה. היא כרוכה בשינוי סדרי החיים של כולנו והיא נוגעת בבטן הרכה של כל ישראלי, שבמשך שנים הורגל לנסוע ברכבו הפרטי. מיתוג והגברת הייצוג הנשי במרחב, פינוי מדרכות לטובת ילדים.ות והולכות רגל, עידוד רכיבה של נשים במיקרומוביליטי, שיפור ודיוק השירות למשתמשות התחבורה הציבורית ותכנון בראי העדשה המגדרית - הכרחיים למציאות חיינו כיום ובוודאי למען הדורות הבאים.
מחקר שנערך בשנת 2020 בטריניטי קולג' בדבלין, על רקע משבר הקורונה, מצא כי מנהיגוּת נשית משקפת חברה בריאה ושווה יותר, ומנהיגוֹת נוטות לתעדף רווחה חברתית לטווח ארוך על פני שיקולים כלכליים קצרי טווח. אלא שלצערי, ייצוג נשים בעמדות כוח והשפעה במדינת ישראל לוקה בחסר. הן נעדרות משולחן קבלת ההחלטות, מהכנסת ומהממשלה, מהשלטון המקומי וגם מהפאנלים התקשורתיים, כפי שמשתקף בימים אלו במסכי הטלוויזיה.
הצורך בייצוג הנשי אינו גחמה מגדרית. מעבר לעיקרון השוויון שנדרס ברגל גסה, הרי שמדובר פה בהכרח חברתי - לאומי, כזה שיביא מגוון של נקודות מבט אל שולחן הדיונים, כזה שידע להכניס רבדים נוספים בתהליכי התכנון, וכזה שייצר חברה, עיר ומדינה טובה, שוויונית ומותאמת יותר עבור כולם.ן.