יום רביעי אחר הצהריים, אני בגינה עם הילדים. לידי יושבת דנה, גם היא עם הילדים שלה. דפני נולדה לפני 3 חודשים, יאיר כבר בן 5 ונוגה בת 7.
אני מועמדת ל"משרת חיי" בעיצומו של תהליך ראיונות קדחתני, משרה כזו שטסים כל חודש לשבוע, עובדים עם חו"ל בשעות לא שעות וצריכים בעיקר להוכיח 24/7 שבאת לנצח. אנחנו אוכלות את הבמבה של הילדים על הספסל, ודנה אומרת לי "תגידי, לא כדאי לך לחכות שהילדים יגדלו?".
אני זוכרת את המבט שנעצתי בה. שמתי יד על הברך שלה, הסתכלתי לה בלבן של העיניים ואמרתי לה - "דנה, אל תיפלי מהספסל ממה שאומר לך עכשיו, אבל בזמן שהילדים גדלים גם אני גדלה".
אני זוכרת את המבט שנעצתי בה. שמתי יד על הברך שלה, הסתכלתי לה בלבן של העיניים ואמרתי לה - "דנה, אל תיפלי מהספסל ממה שאומר לך עכשיו, אבל בזמן שהילדים גדלים גם אני גדלה".
הנתונים מראים כי יש יותר חיילות שיוצאות לקצונה מחיילים, יותר נשים מסיימות תואר ראשון מגברים, וגם יותר נשים צולחות את התואר השני ובכל זאת, איך זה שרק 3 נשים מכהנות כמנכ"ליות ב- 150 החברות הציבוריות המובילות בישראל?
מי אשם בזה, הגברים? החברה? התרבות? המדינה? האמת שכולם, אבל בעיקר אנחנו - הנשים, האימהות.
כשניסיתי לשים את האצבע על הזמן שבו הפער מתחיל להיווצר, מיד זה היה לי ברור - הרי חוויתי את זה על בשרי, הייתי שם. חוסר הביטחון שמגיע עם חופשת הלידה הראשונה, היציאה הממושכת משוק העבודה, הקושי להאמין שאת מסוגלת לנהל את העולם שוב כשהזיכרון שלך נראה כמו משהו שאין אפשרות לשקמו ופעולות פשוטות נראות כמו נצח. קשה להתרכז ולהיות חדה כי את כל כך מוסחת ומוטרדת ועייפה, כי באותו רגע כשאת יושבת עם הפיג'מה בריח חלב חמוץ בבית, אחרי לילה ללא שינה, עם ערימת כביסה ו-14 קילו שלא ירדו בלידה, איבדת את עצמך ובעיקר איבדת קילוגרמים של בטחון עצמי.
באותו זמן, בן זוגך וגברים רבים אחרים עובדים מבוקר עד ערב, משייפים עצמם, רוכשים ניסיון, מטפסים במעלה הקריירה ובעיקר מפרגנים לנו - לקחת את הזמן ב"חופשת הלידה" החלומית שלנו, ולא שוכחים להגיד בכל הזדמנות, בשביל לתת צידוק "לתפקיד חייך", כי עבור הילדים, אין כמו לגדול עם אמא.
מכאן זה כדור שלג מתגלגל, שלפעמים נעצר לרגע כשאת חוזרת בין לידה ללידה לעבודה ולפעמים תופץ תאוצה וגדל, כשאת מחברת בין החופשות.
מה שקורה הוא שנכנסת עמוק לתפקיד. את מלאה במשימות סביב הילדים והבית, נמצאת בעשרות קבוצות ווטצאפ, נכנסת לכל זום ולכל אסיפה, מסיעה לשלל חוגים אחה"צ, מנקה, מכבסת ומבשלת. והוא- הוא עובד. מישהו צריך לעבוד ולהביא כסף הביתה ולהתקדם וחבל לעצור אותו כי הוא מצליח נהדר, ויש לו כבר משרה בכירה ותפקיד מצוין. רק לחשוב שכשהתחלתם יחד אז בתואר, היית חדה יותר, חרוצה יותר, משימתית יותר - היית תותחית, זוכרת?
למה בכל כיתה נשים מתנדבות להיות ועד הכיתה ואיך בסוף יו"ר הנהגת ההורים הוא גבר? הגבר היחידי שהתנדב לוועד במטרה אחת ברורה.
נשים רבות מוותרות מראש כשהן נתקלות במעמד תחרותי אל מול גברים. במעמד שדורש מהן להתמודד, להוכיח, להילחם, לפעמים לוותר על פרטיות או "להקריב" שעות שמוקדשות לבית. הן פורשות מהמרוץ עוד לפני קו הזינוק. מסתכלות ימינה ושמאלה, מרגישות מאוימות מבפנים ומבחוץ - ומגייסות את התירוצים הטובים ביותר, למה זה לא הזמן הנכון וכמה חבל שזה נפל בדיוק עכשיו.
משפחות רבות, אחרי לידה, פוצחות בחישובים - האם שווה לאשה לחזור לעבוד או שכל המשכורת תלך על משפחתון, מטפלת, צהרונים ומסגרות לילדים? בחישובים האלו, הן לא לוקחות בחשבון את המחיר הנוסף של ההחלטה להישאר בבית תקופה ארוכה, את המחיר של יציאה ממושכת משוק העבודה, שעוצרת את התפתחות הקריירה, וברוב המקרים גובה מהן מחיר יקר עד כדי יציאה מוחלטת משוק העבודה. את מחיר השותפות הלא שוויונית בבית, את מחיר התלות של הבית בהן, מחיר הדוגמה האישית לילדים.
אז איך בכל זאת משנים את התמונה?
כאן צריכה להיכנס המדינה, להכניס את היד לכיס ולהבין שזו ההשקעה הכי חכמה שהיא יכולה לעשות. לסבסד את הגן לילד כבר מגיל שלושה חודשים למשפחות בהן שני ההורים עובדים במשרה מלאה / בעלי עסק. זו הדרך לצמצם את הפער המגדרי וגם לפעול כלכלית. בסוף אותן נשים משלמות מסים על משכורות, וככל שיתקדמו לתפקידים עם הכנסה גבוהה שיעור המס שלהן יעלה והן בוודאי לא יהיו נטל על המדינה.
השקעה באותו ציבור נשי שלא יצא משוק העבודה תביא לכך שלאותן נשים יהיה אופק קידום מהיר, יכולת לחזק את הביטחון העצמי, אפשרות אמיתית לחלוק את משימות הבית והזמן עם הילדים, מספיק בטחון להיות נבחרות ציבור, ובעיקר להיות מה שחלמו ולראות עצמן באמת שוות. מקבלי ההחלטות חייבים להבין שזו דחיפה שחייבת להיעשות, להפסיק עם כל הסקרים והסיקורים על שיקוף המצב ופשוט להציע פתרונות. כן, זה יעלה כסף, ככה משנים מציאות.
היום, בגיל 42, אני מכהנת כמשנה למנכ"ל מרכז השלטון המקומי, חברת מועצה בגני תקווה, מכהנת כדירקטורית ב- 5 ארגונים, אמא ל- 3 ילדים, נשואה ליניב, אני מנסה להיות בכל מקום משמעותי בחיים של הילדים שלי, ולהיות בשבילם מתי שהם צריכים. יניב גם עובד במשרה מלאה אבל מגיע לפחות אחה"צ אחד, לוקח לבלט, יורד לגינה מכין אוכל ועושה כביסות. הוא הבין שהוא צריך לעשות את זה גם כשהייתי בתפקיד זוטר ואפילו בחופשת הלידה כי זה מה שהוא ראה בבית הוריו - שותפות.
במרכז השלטון המקומי יש רוב נשי שמכהן בתפקידי ניהול, הן אימהות, הן יעילות והן עוד תגענה רחוק. לכולנו ובראשם יו"ר המרכז, חיים ביבס, יש משימה ורצון לראות כמה שיותר נשים בתפקידי מפתח.
אז אין מה לדבר על אשמה, אלא בואו נתעסק במי זה תלוי, בואו נקבל החלטות חשובות לעתיד שלנו, של הילדים שלנו, ושל החברה כולה. בואו ניקח הזדמנויות במקום לחכות לקבל ונחליט היום, עם ציון יום האישה הבינלאומי, שמלבדנו, אין אף גורם שראוי לקרדיט כל כך גדול שעתידנו וחיינו תלויים בו.