בכדי לנצח בקרב צריך קודם כל לדעת שאנחנו נמצאים במלחמה. צריך להביט נכוחה ובעיניים פקוחות במציאות, בלי לתת לדבר שאינו מן העניין להתערב, לא פוליטיקה, לא אגו, לא אמונות, לא שיפוטיות מוקדמת, ולגבש תפיסה מול מה אנחנו עומדים. אין צורך להזכיר מה קונספציה שגויה יכולה לעשות.
היום מדינת ישראל ניצבת במרכזה של מלחמה אמתית וגורלית. זהו קרב על גבולות המדינה שלנו, קרב על הבית. אבל הממשלה והגופים האמונים על כך אינם מוכנים להודות בכך, כי הודאה במציאות תחייב אותם לפעולה, ולזו יש גם השלכות שהם מעדיפים לדחות, כנראה.
אחרת איך תוכלו להסביר שלמרות שלראשונה מאז מלחמת יום כיפור, מדינת ישראל נמצאת בקרב על גבולותיה, היא לא מגיבה ולא נלחמת? בכל יום, כל יום, פולשים ערבים לתוך גבולות ישראל ומנכסים לעצמם עוד ועוד שטח, ולא סתם: הם עושים את זה על פי תוכנית סדורה של ראש הממשלה הפלסטיני לשעבר, סלאם פיאד, במימון מדינות זרות. זוהי התוכנית להשתלטות על שטח רב ככל האפשר משטחי C שבשליטה ישראלית מלאה, והפיכת ההתיישבות היהודית בהם למובלעות.
כך, בלי הסכמים ובלי צורך לשלם מחיר, מוקמת דה-פקטו מדינה פלסטינית בלב השטח, בלי שתיירה ירייה אחת. הם מתקדמים - אנחנו מתעלמים. הם מתקדמים עוד קצת, אנחנו מבטיחים לטפל.
הם בונים וחורשים וזורעים ומחברים לחשמל ונוטעים זיתים בשטח שלנו, ואנחנו עושים להם "נו נו נו" עם האצבע. הם סוללים דרכים וחוצבים בהר ואנחנו מחרימים להם טרקטור ומחזירים אותו כעבור שבועיים.
אבל אם חפצי חיים אנחנו, אנחנו חייבים להפסיק לשגות בקונספציה הזאת ולהתחיל לפעול מתוך ראיה אמתית של המציאות. מה שקורה בינתיים זה שבאחת ממאה פלישות ערביות לשטחי C, מטפל המנהל האזרחי האמון על החוק ביו"ש ברמה המשפטית, כאילו הבעיה היא פגיעה בסעיף חוקי כלשהו, ולא קרב על החיים בארץ הזאת. וכשסוף סוף קובעי המדיניות מתעוררים, גם הם מתייחסים למלחמה על הבית של כולנו כאל סוגיה משפטית נקודתית, סכסוך שכנים ותו לא. הדבר דומה לניסיון להכניע טיגריס עם קוטל יתושים. מהר מאוד אנחנו נגלה שעשינו מעט מידי ומאוחר מידי.
בינתיים, מאז שהגה פיאד את תוכניתו, נבנו עשרות אלפי מבנים ערביים בשטחי C בלי שמישהו יניד עפעף. המצב שנוצר הוא בלתי הפיך אך עדיין ניתן לעצור אותו. צריך רק להכיר במציאות ולרצות מספיק. אנחנו חייבים להתעורר.