הצעד הסמלי של ביטול התו הירוק נותן לכולנו הזדמנות לבחון את עצמנו: מה היה ולאן אנו הולכים. עם החזרה לשגרה נצטרך לוודא שאיננו ממשיכים לשאת עמנו קיבעונות שפרחו בתקופת הקורונה.
זה הזמן להיזכר בדברים שזנחנו או דחקנו נוכח אתגרי השעה, והדבר נכון גם ביחס לתפיסות עולם ואורחות חיים. כך למשל, בשנתיים האחרונות היו רבים שהספידו - בכל העולם - את הערים הגדולות ואת יתרונותיהן המובנים. אישית, אני מעדיף עובדות על פני סיסמאות.
העובדות מלמדות אותנו שגם הקורונה לא הצליחה להפחית בערכה ובחיותה של העירוניות. להיפך. תל אביב-יפו שוקקת מאי פעם; מספר הצעירים שזורמים לעיר בשנתיים האחרונות נמצא בהמשך עלייה מתמדת; עסקים חדשים ממשיכים להיפתח בה מדי יום; רבות ורבים מוצאים בה את דרכם ביעילות בזכות אמצעי התניידות חלופיים; וחרף הגידול המאסיבי בהיצע יחידות הדיור בעיר - הביקוש למגורים ממשיך להיות אדיר, וכך גם למשרדים.
במילים אחרות: המון אנשים מוצאים סיבות טובות לחיות בעירנו. אם נניח בצד את ההנאה שבצקצקנות, הרי שלמרות משבר התחבורה הלאומי, למרות יוקר המחייה בישראל, למרות עבודות התשתית וההתפתחות המואצת - תל אביב-יפו היא עיר נפלאה שלא מפסיקה להשתבח.
היא עודנה הקטר היצירתי של ישראל: זה המקום שברחובותיו, בבתי הקפה או בחוף הים שלו אפשר לשאוב השראה ליוזמות ורעיונות; זה המקום שבו אפשר לחלום, לתכנן, למצוא שותפים ליישום ולבצע;
שפע הבילויים שהיא מציעה אינו דומה לשום מקום אחר; היא המרכז התרבותי הבלתי מעורער שבו נוצרת וממנו מופצת תרבות ישראלית לכל עבר; היא ערש למצוינות (חינוכית, עסקית, אקדמית ועוד) ובו בזמן היא גם עורף סוציאלי למדינה כולה: כאן המענים המושקעים והמקצועיים ביותר לילדי החינוך המיוחד (שחלק ניכר מהם מגיע מרחוק), כאן ריכוז הזרים הגדול בישראל, לכאן מתנקזות אוכלוסיות מוחלשות כגון דרות ודרי רחוב, מיעוטים, משפחות חד-הוריות, להט"ב ואחרים - כדי לקבל שירותים הולמים ולהרגיש בבית.
היא מעוז של ערכים שפועמים בעורקיה: סובלנות, פלורליזם, חשיבה חופשית ורציונלית, עיר בינלאומית שפתוחה לכולם ו"לא עם לבדד ישכון". או בקיצור - מעוז של דמוקרטיה. היא מציעה שפע של מרחבים ציבוריים מטופחים: מכיכרות אורבניות, דרך חוף ים מסודר ונגיש ועד איים של טבע עירוני מרומם נפש.
על כל אלה הצטרף בשנים האחרונות נדבך חדש ומשמעותי מאין כמותו: קהילות וקהילתיות. בעיר הגדולה, ששנים נחשדה בניכור ואנונימיות - פתאום כל אחד יכול להרגיש חלק. כל אחת יכולה להשתייך לקבוצה. העיר התמלאה קהילות קטנות וגדולות, מקומיות ועל-אזוריות, קצרות טווח ומתמשכות, נושאיות או אקראיות. התכונה החדשה הזו מתאפשרת דווקא נוכח הצפיפות והמאפיינים התכנוניים של העיר הגדולה.
היא מתעצמת בזכות השקעה משמעותית במינהל חדש שהוקם לקידום הנושא; באמצעים טכנולוגיים מתקדמים; ובאמצעות הרתמות למשימה מצד האגפים הוותיקים - חינוך, שירותים חברתיים, דוברות, שפ"ע המישלמה ליפו ואחרים.
התוצאות מדברות במספרים כמו אלפי פעילויות קהילתיות שמתרחשות מדי יום בבתי הספר, במרכזים ובמרחבים הקהילתיים, בפארקים ובגינות וגם במרחב המקוון; בהשקעות התקציביות הגדלות כל שנה באירועי קהילה, תרבות, פנאי וספורט; בשיעור העולה של תושבות ותושבים שמעורבים בפעילות קהילתית-עירונית ועוד.
אבל דווקא במקרה הזה, חשוב לא פחות לבחון את התוצאות גם בהיבט האיכותי: העלייה בתחושת הקהילתיות; התגברות החוסן הקהילתי (שניכר לצערי בעתות משבר שהיו תכופות בשנים האחרונות) ותחושת השייכות החזקה של תושביה.
מעולם לא התעלמתי מקשיים וגם היום אינני מבטל את הצורך להשתפר, אבל אל מול החיבורים האנושיים שאני חווה ורואה בתל אביב-יפו - לנבואות התוכחה אין שום סיכוי.
ובשל כך אני כל כך אוהב אותה.