העצמת מרחב קבלת ההחלטות של הרשויות המקומיות בישראל הינו צו השעה. אין מדובר רק במענה רגעי הנגזר מהמשבר הפוליטי והמשילותי אותו חווינו בשלוש השנים האחרונות, שעה שאזרחי ישראל הלכו פעם אחר פעם אל הקלפי. אלא במחויבות לאומית שתכליתה להביא לתוצאות טובות יותר ב"שטח" ולהשיג מענה שירותי נכון יותר בעבור אזרחי מדינת ישראל.
על ממשלות ישראל לראות ברשויות המקומיות שותפות מלאות בהליכי התכנון, לא רק כדי לסמן "וי" בדרך את התוצר הסופי, אלא לשלבן "דה פקטו" בקבלת הכרעות לאומיות, בהליך אפיון הצרכים, זיהוי הבעיות ומתן הפתרונות המיטביים. נכון הדבר שבעתיים בהלכים תכנוניים- הנדסיים רחבי היקף, כאלה העתידים ליתן מענה ולשרת את תושבי הערים, המהווים את ציבור הלקוחות. הנחתה חד סטרית של תוכניות ופרויקטים בקנה מידה לאומי, ללא מעורבות מהותית ומשמעותית של ראשי הערים ואנשי השלטון המקומי, תחטיא את המטרה ובהכרח תביא לתוצאה פחות פונקציונלית.
אמת היא, כי לעיתים נדרשת הסתכלות מאקרו רחבת היקף, החוצה גבולות מוניציפליים כאלה ואחרים. מובן כי למדינה סד של אילוצים תקציביים וכיוב', אולם די אם ניקח כדוגמה תוכניות בתחום התחבורה אשר שורטטו בירושלים במנותק מהצרכים בשטח, ותוך התעלמות מדפוסי השימוש ודרישות התושבים, הרי מובן לכל כי כל תכנון שכזה דינו להיכשל.
היעלה על הדעת לתכנן את תוואי רכבת המטרו (תת"ל 101/ב) מבלי לקחת בעיר רעננה את צרכי בית החולים לווינשטיין, מרכז רפואי-שיקומי, המגיעים אליו מכל קצוות המדינה. כיצד ניתן לקבוע שרירותית ולהתעלם מהבקשה לקביעת תחנה בצמוד למרכז תעסוקה, פארק עירוני המושך אליו עשרות אלפי מבקרים, מתחמי דיור בילוי ופנאי. האם הדבר יעלה על הדעת? מובן כי דיאלוג אמיתי עימנו, ראשי הרשויות, כבר בשלבים המוקדמים, היה משיג תוצאות טובות יותר ומונע כביכול טענות חלולות לחוסר שיתוף פעולה בהמשך.
האם ניתן להציג תכנון לנתיב תחברה ציבורית (נת"צ) המשנה את מרקם החיים העירוני באופן כזה המחייב עשרות חסימות של כבישים ורחובות במרכז העיר? הרי לכל עיר יכולות ותשתיות נבדלות. ברעננה עשרות קילומטרים של סיבים אופטיים המאפשרים ניהול תשתיות חכם. בשנת 2022 לא צריך לחרב את איכות החיים של תושבי רעננה, כדי להשיג רציפות תחבורתית בשעות מסוימות, ניתן לנהל זאת ע"י רמזורים חכמים ומצלמות המנתבות את התנועה בזמן אמת.
אלו הן רק שתי דוגמאות עימן אנו נאלצים להתמודד בימים אלו כדי לתקן נזקים תכנוניים, שמקורם נעוץ בחוסר שיתוף והעברת מידע בהליך המקדמי, לצד התעלמות מצרכים עירוניים ממשיים.
עם פרוץ משבר הקורנה פנינו קבוצה של ראשי ערים לממשלה ובקשנו עוד סמכויות, עוד יכולות ביצוע ופררוגטיבה רחבה יותר לניהול המשבר. כל רשות על פי הכלים העומדים לרשותה והנושאים שבשליטתה ובאחריותה. המהלך הוכיח את עצמו! משך שנתיים השלטון המקומי הפך לעמוד השדרה המרכזי אשר נשא בעול ניהול המשבר, ומתן המענה לצרכי התושבים.
בעיני, אך טבעי הוא הדבר, שכן כבר שנים הרשות המקומית היא המגיבה הראשונית לכל אירוע אזרחי בשטחה, והיא אשר מכירה את הסביבה, הצרכים, את הקהילה ואופייה, לצד המגבלות הקיימות ויכולות הביצוע.
לכן חשוב מאד בעיני, דווקא מתוך ראייה משותפת, שגם השלטון המרכזי יידע להעריך ולהוקיר את היכולות של השלטון המקומי, לנצל את הידע שצבר, ובהתאם להעביר לו משאבים וסמכויות, לקבלת החלטות עצמאיות מתוך ראייה ברורה של טובת התושב.
לסיכום; כתפיסת עולם אני מאמין בשקיפות, בדיאלוג עם הקהילה באיסוף תובנות ולמידה משותפת. כך אני מתנהל מול התושבים ורואה בכך זכות ומחויבות להשגת תוצאות טובות ואפקטיביות יותר. היות וכך אנו נוהגים ברמה המקומית מדוע לא תתנהל כך המדינה מולנו, ראשי הערים ברמה הלאומית?